סלע קיומו של אדם

נתח נכבד מדרום מרכז צרפת קרוי המסיף המרכזי בזכות הסלעים הקשים המרכיבים אותו. הוא תקוע בסביבה לא בריאה, שהרי אין זה סוד, שאפריקה דוהרת לקראת אירופה בקצב של 2.5 ס"מ בשנה כדי להתחפר תחתיה. אפריקאים של דורנו, חסרי סבלנות מנסים להקדים ולטעום מאירופה בטרם תשקע הקרקע תחתם, אך ככל שהם בתחומי ים התיכון ואפילו איטליה ויון, הם שוהים עדיין, גיאולוגית לפחות בתוך שלהם. יוצא, שהמסיף הנל נמצא בחזית החלפת המהלומות וכבר סבל כמה וכמה שברים והנפות. זרמי לבה פוחזים, שממהרים לנצל הזדמנויות הסתננו והצטברו לכדי תלוליות פה ושם ויצרו תלים געשיים עם לוע במרכזם הקרויים בצרפתית פואי. גודלם תלוי, כמו חזה של אשה בכמות הסיליקון ופואי דה דום איננו הגבוה שבהם אבל מרשים ונוח דיו לעליה. בעברו עשו עליו מקדשים בהנחה שכמה גבוה ככה קרוב לאלים, האחרון שבהם למרקורי אל המסחר ואם היום מסתפקים באלוהי הכסף זה אינו שונה בהרבה רק פחות אישי.
יושבים באוטובוס שלושה, שנינו ואמריקאית, גם היא מיוצאי המלון שלנו. האשה חיכתה מאחריה לפקידה בסבלנות בלתי צברית בעליל ושמעה, שפניה לעלות לדום. פרט לפקידה, שהסבריה הותירו מקום לספק הצטידנו גם בהמלצה מבעלת חנות ברחוב, שהתעקשה כי כאן מקום התחנה ולא אחר, למרות ששלטים אין. אדיבים הצרפתים של פה, למרות הלקויות הלשוניות שלנו. הבחורה משום מה עומדת בצדו השני של הכביש וגילה מתיסרת בהיסוסים כי לאנגלופילים דוגמתנו, צרפתית תמיד נשמעת מעורפלת קמעה. הנהג ביצירתיות מקומית, עוצר מרחק 20 מטר אחרי, אבל השלט הצבעוני על האוטו מסגיר את כוונותיו והוא לצדנו.
היא כאן עם בעלה בכינוס, מה שנשמע מוזר כי זו לא עיר לכינוסים, מקסימום לתיירים. התעשיה האחרונה עקרה זה מכבר לארצות מלוכסני העיניים והנייטיבס מתפרנסים משירותים.
במבט ראשון היא נראית כבת 18 עד 28 וזה לא מתבהר גם אחרי מבט נוסף. מה הוא עושה, הבעל? מנהל מכירות, יותר מזה לא מנדבת והיא מתלווה אליו למסעוותיו. כבר יומיים כאן וביקרה בכל המוזיאונים והאטרקציות וזו כבר קריאת תגר, כי למרות חמשת הימים שלנו, הישגינו נחותים משמעית. בתור נשק יום הדין מציעים לה לבקר במוזיאון של אותו תעשיין אובד והיא כמעט לא מגלה ענין, יש גם כאלה.
תחנה סופית, מרחק צעדת שלושת רבעי קמ מהאוטובוס. אפשר גם אחרת, אבל לא בצרפתית. כאן נפרדות דרכינו, כי היא אומרת, שתעלה ברגל- רק שעתיים הליכה, 700 מטר הפרש גובה. טוב, זו כבר עדות לאישיות מגובשת וכנראה מבוגרת מכפי שנראית. לא ממש מצוידת לטיפוס והאקלים למעלה לא מבשר טובות, אך כנראה שזו דרכם של נעורים. מן הסתם שכחנו. עונדת בייבי פייס ועיינים כמו בריכה כחולה גדולה מצוירות על פרצוף בלתי קריא. גילה מגדירה אותה יפיפיה מדהימה ואני מעלה הסתיגויות. אתם יודעים, לא ממש היחס האידיאלי בין רוחק עינים למיקום הפה. עוד שניים, פרפקציוניסטים, שמנתחים יצירת אמנות.
הרכבת חורקת שיניים צפופות ומטפסת לפחות רבע שעה עד הלמעלה. פעם מסלול טור דה פרנס הסתיים בלמעלה. ב1988 ביטלו כי לא אנושי. יוצאים ל 1415 מטר אחרי עוד כמה מדרגות חימום ומה עושים שם חוץ מלהסתכל על אחרים ועל נוף, הולכים. בוחר במסלול שנראה הכי קצר עד לאופק של עוד פיסת נוף ומתבדה כי הקצר מתפצל לארוך וארוך יותר. שולחנות עץ לאינפורמציה הם המושב היחיד שזמין. בלית ברירה קורא, שפעם רעה פה צאנו ובקרו של האציל. אחרי המהפכה, האדמה חולקה בין האיכרים וכולם העלו את צאנם למרעה הקיץ. באה מהפכת העיור בסוף המאה העשרים ושוב נשאר רק רועה אחד לעדר, שהוא מעתה רכוש קולקטיבי.
זוגתי מודיעה, שספגה סביבה דיה ולכן חוזרת לשירותים ומשם תעלה למקדש. דמותה נבלעת אחרי 30 מטר בערפל ואני לבדי בתוך ענן, שאכל את התחנה ואת הנוף, העלים את הכבשים השרועות 20 מטר ממני ומאיים לבלוע גם את השביל. זהו, שמזג האויר בלתי סמיך לחלוטין בכל האזור, אם לא למעלה מזה. ממהר חזרה לפני שהכל יתהפך לפטה מורגנה. קודם היו העשבים הנגוסים מימין ועכשיו משמאל, מזל ששמתי לב.
מבנה התחנה מתממש מתוך הערפל ואם להאמין לאשה היא כרגע על המדרגות המוליכות למקדש המשוחזר, אבל אין הוכחה בעין. שרק תזכור לבקש משהו בענין החובות.
בתור איש של מסדרונות חמימים, להחשף לקור ולערפל כדי להעפיל עוד 40 מטר גובה נראה לי מוגזם ועל כן חוזר לחיק התחנה. מהצד קולט את הסמי יפיפיה שלנו מגיחה בחברת יפיפה גבה קומה ומשתדל שלא להבחין. השומר אחיה אנוכי. הערפל בא והולך ובסוף גם הזוגה מבצבצת ובאה. נכנסים לאכול ודוקא כשאנחנו בפנים נמוג לו הענן ונחשף הנוף. כשיוצאים, שבים העננים להדחף בקצב הרוח כמו וילונות במרוצה, חושפים ומעלימים קרעי אחו אירופי טיפוסי ובכל זאת אנשים ממשיכים ומגיעים.
בירידה למטה מתחברת אלינו אמריקה, שוב לבדה והולכת לקנות כרטיס ירידה. באמת סוג של סופר וומן. אם אני הייתי עולה ברגל, אלומות של תשישות היו נפלטות ממני לכל עבר עד תום אותו אחר הצהרים. בירידה למטה היא והזוגה משוות ארצות. מסתבר, שבעלה, שעל פי פלפונה אינו גבה קומה ולא יפיפה הוא מנהל מכירות באותו מפעל ואת המוזיאון ראה גם ראתה. כל אחד נהנה בדרכו.