עיר של גיבורים- פרק 22- הפתעה, הפתעה!

"אתם יודעים, אני לא בטוח שאני רוצה להיות חלק מצוות שאני צריך להציל כל שבוע."- קלינט ברטון, עין הנץ

דאש סוף כל סוף אזרה את האומץ שהייתה צריכה בכדי לגשת אליו. הייזל כבר הלכה, היא לא יודעת בדיוק לאן, אלכס ומק מסתובבים איפשהו בבניין, טאי וטסה כנראה מדברים בזמן האימון שלה. סוף כל סוף, שניהם לבד, והיא הייתה יכולה לשאול את מה שנצרב במוחה מאז שראתה אותו לראשונה.
"תגיד," אדם קפץ ממקומו כשהיא הפתיעה אותו מאחור. הוא ישב על הספה שבחדר, והיא נעמדה מאחוריה והתקדמה לשבת לצידו. "אתה היורש של עין הנץ, נכון?"
"אה, כן." הוא לא בדיוק הבין את השאלה הברורה, אך ענה בכל זאת. "אני, אחרי הכל, הבן שלו." הוא הוסיף במעין גאווה.
"כן, אז," פניה האדימו לפתע. "אפשר לשאול שאלה? זה, אה, קצת מביך…"
"מה?" הוא הסתקרן." את יכולה לומר."
"תמיד תהיתי, אתה משתמש בחצים בקרב." היא אמרה. "מה קורה כשהם נגמרים לך? מה אתה עושה אז?"
"זו שאלה מכשילה, כי לעולם לא נגמרים לי החצים." הוא אמר בשילוב ידיים מתגאה.
"איך זה הגיוני?" היא הייתה מבולבלת. יכול להיות שהוא מנסה לעבוד עליה? אם כן, זה ממש לא מצא חן בעיניה, וגם לא ימצא חן בעיניו, כי התגובה שלה תהיה מכה לוהטת, ועדיף לו שלא לדעת עד כמה ולאן תכוון.
"אני מחביא אותם בזירה." הוא הסביר בשקט.
"אבל… איך אתה יודע איפה תהיה הזירה?" היא בחנה אותו.
"אני לא." הוא העלה מבט שובבי.
"זה מגוחך." דאש עיקמה את פיה ונאנחה.
"זו האמת. אם את בוחרת שלא להאמין…"
דלת החדר נפרצה בבעיטה סוערת וצעקה חדה. "ברטון!" הבחורה שנכנסה תפסה בשיערו הבהיר של אדם וריתקה אותו למשענת הספה. "כמה זמן חשבת שתוכל להסתיר את זה ממני, הא?"
"אאו! אאו! היילי!" הוא קרא בכאב. "השיער שלי יקר מדי בשביל שתתעסקי בו!" הוא התחנן.
"תגיד לי, כמה זמן?" היא הדגישה בזעם.
"מה- מי את?" דאש שאלה בבהלה. "תעזבי אותו!" היא ביקשה.
"תן לי לנחש, היא לא היחידה שלא יודעת מי אני."
"תשחררי את השיער שלי, בבקשה." אדם המשיך להפציר בתחנונים.
"איך תוכל להילחם בקרב אם אפילו לשיער שלך אתה דואג?" היילי נאנחה בעצבנות.
"אחרי הפנים, השיער זה החלק הכי חשוב בגוף שלי." הוא הכריז.
"אתה בטוח שהוא לא השלישי? אחרי הכל, אתה גבר." דאש העירה, וחטפה מבטים תוהים משניהם. "מה? אני רק אומרת."
היילי שחררה את אחיזתה מאדם ובחנה את דאש לרגע. "אני מחבבת אותך." היא הודתה בפניה. אדם, מצידו, היה עסוק בלשפשף את ראשו בכאב.
"אה, הו, תודה." דאש מלמלה בהשבה. היא לא בדיוק ידעה אם זה טוב או רע.
"מה קרה?" טאי שאל כשנכנס לחדר בשנית. "שמעתי צעקות."
היילי הסתובבה אליו. היא חייכה בשעשוע. "אתה בטח הבן של רוג'רס." היא אמרה.
"כן." טאי השיב, מעט מבולבל ממנה.
היא התקדמה לקראתו, והושיטה לו את ידה. "היילי ג'ונסון. אתה יכול לקרוא לי- לי." היא הציגה את עצמה.
"טאי. היי." הוא ענה ולחץ את ידה.
"אני היורשת של קלינט." אמרה.

הנסיעה לאחוזתו של ואן דום הייתה די קצרה, אבל אולי זה היה בגלל שיצא לאליה לחשוב רבות עד שהגיעו אליה, וזה לקח את זמנה. איידן לא סיפר לה שיהיו איתם עוד אנשים ברכב, אבל מצד שני, היא לא בדיוק ציפתה ליותר מדי שיתופיות. הוא אהב להיות מסתורי ושרמנטי, היא שמה לב לזה, והיא גם הבחינה שזה גרם לו לסיפוק רב.
למזלה, היא לא תמימה וטיפשה כפי שכמה בנות היו יכולות להיות בנוכחותו. היא יודעת מה הוא רוצה ממנה, והיא לא תיתן לו להצליח לקבל את זה. לפחות לא בצורה שלא תמצא חן בעיניה.
הם יצאו מהלימוזינה, והוא הוביל אותה בדרך האבנים שהקדימה לאחוזה. המראה של המבנה בלילה העצים את התחושה הרעה שאפפה אותו. הוא דמה לטירה ישנה, ממש ישנה. פנסי רחוב ייחודיים האירו רק את שער הכניסה. פנים המבנה שהוצג מבעד לחלונות המרובים היה שחור וריק.
איידן ניגש ראשון לדלת הגדולה. הוא דפק עליה עם מקוש אריה הברזל, וזו מיהרה להיפתח בפניו בקול גרירה חורק וכבד. "תודה לך, הוגו." הוא פסע על פני הבחור הבלונדיני הצעיר שפתח בפניו את הדלת.
"בבקשה, אדון ואן דום." הוא ענה בקולו שהיה מוכר לאליה.
היא תהתה. למה שאיידן ידפוק על דלת ביתו? כנראה כדי להיראות מכובד, או משהו כזה. והוגו- זה לא היה נהג הלימוזינה שהסיע אותם לכאן? קולו היה זהה. אם כך, איך הגיע לתוך האחוזה כל כך מהר? היא הסיטה את מבטה לאחור. היא ראתה רק שניים- אלה שישבו בפנים יחד איתם. הבחור המצולק בצווארו, בעל השיער החום הבהיר הארוך מדי לטעמה, המדים האדומים וחלוק הרפואה הלבן, והנערה הכחולה המגונדרת בעלת השיער השחור החלק, שלבשה שמלה פשוטה שחורה אך מטופחת למדי.
"תיכנסי." היא אמרה לה כאשר שמה לב שנעצרה. "אין זמן." אליה צפתה בה כשנכנסה, ואז התקדמה אחריה.
הוגו סגר את הדלת הגדולה במכה יחידה, ואז הלך משם. הם נשארו רק הארבעה. איידן התיישב על הספה הגדולה מול האח הדולק, וסימן לאליה להתיישב לצידו. היא ניגשה ותפסה את מקומה. אורות התקרה נדלקו בחלקם לפתע. כשהסתכלה שמה לב שזו הנערה הזו שטרחה להפעיל אותם. היא והבחור השני החליטו שלא להצטרף לפורום שלהם. זו התקדמה לכיוון אחר, וזה נכנס לאחד החדרים שבקרבת הטרקלין וטרק אחריו את הדלת כמתבגר מצוברך.
"תספרי לי הכל." איידן ביקש ממנה. אליה בחנה אותו בבלבול.
"כמו מה?" שאלה.
הוא משך בכתפיו. "מה שאת רואה לנכון. עלייך, על אבא שלך, על הקבוצה שלכם."
"אתה רוצה שאהיה המלשנית שלך?" היא כיווצה את עיניה.
"זו מילה נבזית מדי." הוא אמר בעדינות.
"אבל זה נכון." היא ידעה. "וזה בסדר, אין לי בעיה עם זה. אף אחד שם לא בדיוק חבר שלי בכל מקרה."
"אז מזל שיש לך אותנו." הוא הניח את ידו על שלה. "אנחנו יכולים להיות חברים שלך."
היא התבוננה עליו בקפידה. עיניו הכחולות היו מהפנטות עבורה, ובאור היה נראה ברור ובטוח יותר מתמיד. היא שחררה את ידה ממגעו כששמה לב לדפיקות הלב המואצות שלה. "אני יודעת מה אתה מנסה לעשות, ושתדע שזה לא יצליח."
"אני רוצה להיות חבר שלך, אליה. אני באמת רוצה." הוא ענה.
"טוב." היא התיישרה עם גבה ולקחה נשימה עמוקה מתחת לחיוך המתגבש שלה שהשתדלה להסתיר. "אז כדאי שתעשה מה שאומר לך."
"אין בעיה." הוא לא היסס להסכים.
"כל מה שאומר." הדגישה.
"איך שתרצי."
היא חייכה בסיפוק. "טוב." היא התרוממה. "נכון לעכשיו הם מנסים למצוא את עצמם. אבא שלי והאחרים עדיין בתרדמת, לא יודעת עד מתי." דבריה נשמעו כאילו הקריאה אותם מהדף. היא דקלמה אותם כראוי, כרובוט חסר רגשות או כמישהי שמנסה להתעלם מתוכן המילים כמה שיותר. היא נשמה היטב וניסתה להסדיר את עצמה.
דלת אחד החדרים נפתחה בסערה. אותו בחור-מדען יצא ממנו בזריזות, אך לא זז מהדלת בכלל. "תרדמת? מה זאת אומרת, תרדמת?"
"כמו שזה נשמע." אליה השיבה מבלי להסתכל עליו. היא אפילו לא התייחסה לעובדה שצוטט להם.
"תסלחו לי רגע." הוא נכנס לחדר בשנית ושוב טרק את הדלת במכה. מאחוריה נשמעו רעשי היסטריה ובלגן, בניהם חבטות של חפצים כבדים שנשברים על הקירות והרצפה. "הם אמורים למות! הם אמורים למות!" הצעקות החוזרות שלו בניהם רק תרמו לתחושת הבהלה הכוללת של שאר הנוכחים, אפילו לזו של איידן.
"אל תתייחסי אליו, הוא מטורף." הוא הרגיע אותה.
"הו, אשתדל לזכור את זה." היא אמרה. "אז, איפה החדר שלי?"