אייהם – מתוך רומן בעבודה

אייהם
קטע מרומן בכתיבה
בתשע בבוקר יצאתי מהבית ומאז לא ראו אותי שוב בארץ החיים. מה קרה לי?, איך נעלמתי, ובעיקר מדוע – איש לא יודע בבירור. ידוע שבתשע ורבע עזבתי את ביתי בדרך למקום עבודתי, ופחות מיממה אחר כך נמצאתי שחוטה, ללא רוח חיים. מאז אני נוכחת רק בתמונות, זכרונות, ומעט ריחות שאחותי מתעקשת לשמר בין שאר החפצים שלי, אלו שצררה במגירה כדי שישמשו כסימן או כיוון דרך לזו שקוותה כי תבוא תחתי, הפעם כבתה ולא כאחותה הקטנה.
אין תנועה לאחור ומה שנותר יכול לנוע רק קדימה, אין אפשרות לשנות את שעבר, אבל ניתן גם ניתן לשרטט את צורת הדברים שיבואו, וגם אם למתבונן לא מקצוען השרטוט הזה נראה קישקוש, הרי שאינו אלא צופן, קוד, וכמו כול צופן או קוד הוא דורש פיענוח, פיצוח, תשובה. הנה המתודיקה שעל פיה ניתן לברר עניינים, – שאלות ותשובות, ובראשן השאלה לאן נעלמתי לי בתשע ורבע בבוקר של יום שישי, ולא פחות חשוב איך או מדוע זה קרה בכלל.
כמה אפשרויות גלומות במרווח הזמן הזה שבין העלמותי למותי? – כולן. אף אחת מהאפשרויות לא ממש הוכחה או הופרכה, ועניין זה בעייתי לכאורה, כי תמיד תוותרנה אופציות לבדיקה, פערים בין הנחות להוכחות, ספק שימשיך לפעפע ולבעבע, מה קרה לי מרגע שנעלמתי? עקבות הגז המדמיע שנמצא בעיני העידו שמישהו ריסס אותי, עיוור אותי, שלל ממני את יכולת הראייה ומן הסתם גם את יכולת ההתנגדות, ברורים גם מהם הסימנים שנמצאו על פרקי ידי, אלו שהעידו כי נאזקתי באזיקון פלסטי, כך גם נמצאתי מן הסתם, אזוקת ידים.
המוות שלי היה מחריד, כול כך מחריד שלא יכלו לקבור אותי עם ארון פתוח, כמקובל בעדה, ועניין זה הביא להרבה טרוניות בכפר, שכן בכפר השכן התקיימה באותה עת לוויתו של מי שכבר הוכרז כרוצחי בארון פתוח דווקא, ובכבוד היאה למי שנרצח גם הוא, עם השייכים המכובדים לפני הארון במסע הלוויה וכול השאר. היה בכך פרדוקס שכולם ידעו עליו, דיברו עליו בחדרי חדרים, אבל כלפי חוץ שמרו על פאסון אחיד – טרגדיה, מוות מתוך אהבת יתר, ככה הם כינו המוות שלנו כדי לתרץ מה לעזאזל קרה כאן, או לחשוב ברצינות איך גורמים לכך שדבר כזה לא ישנה.
אם הותרתי אחרי סימנים אלו היו החיצים של \"אל תלך לכאן\", או \"אל תכנס לזה\" או \"אל\" אחר שאיתגר אותי כול חיי לשבור אותו, לתת לעצמי לחלום רחוק מעבר לגבולות הכפר או אפילו הכפרים שניהם, רחוק עד חיפה, עד הים, שנמצא רק עשרה קילומטרים מאיתנו אך כמעט נגע בקצווי האינסוף, כה רחוק וקרוב בעת ובעונה אחת.
****