פאנפיק לילי וג'יימס \ פרק 12 – מסיבת ליל כל הקדושים

כל רגשותיה צפו ועלו למעלה. הדמעות שחנקו את גרונה עכשיו זלגו באיטיות, ולילי מיד הפנתה את גבה מג'יימס, וניגבה את הדמעות במהירות.
קול תגובתו של ג'יימס היה מעט מבועת. "לילי…."
שפתיה עדיין רעדו. היא ניסתה לנתק את עצמה ממחשבות. היא נשמה נשימות עמוקות וציוותה על עצמה להירגע.
עלתה בראשה מחשבה כמה מגוחכת היא נראית בעיניו כשהיא בוכה כך מכל מילה שזורקים לעברה. ושזו הפעם השנייה שהיא נשברת ובוכה כך בנוכחותו. היא חשה מעט נבוכה וקיוותה שהוא יסתלק משם.
היא העריכה את דאגתו, והעריכה שהוא לא טופח על גבה במבוכה כמו שהייתה מצפה מכל נער אחר. היא התכוונה להגיד לו משהו, כמו, "אתה יכול ללכת, אני בסדר." כדי לסלק אותו, אבל הוא הקדים אותה.
"את בסדר?"
היא הסתובבה אליו וחייכה חיוך כואב. "ברור. כי כשאני בסדר אני פורצת בבכי מכל מילה שזורקים אליי,"
היא לא ידעה למה רצתה להביך אותו, אולי כדי לאזן את המבוכה ביניהם.
ג'יימס שתק לכמה רגעים כשבחן את פניה. ואז הפתיע אותה בשאלה, "רוצה להצטרף אלינו הערב למטבחים?"
"מה?"
"רך כף ואני יורדים הלילה למטבחים, בא לך להצטרף?"
היא משכה באפה. "הרגע חזרנו מהארוחה, מה יש לכם?"
"זה לא רק לאכול – גם לשגע את הגמדונים. לישון מאוחר," מנה את הסיבות בחיוך קונדסי.
היא התאפקה מלגלגל את עיניה. "בקיצור, לעשות שטויות,"
"מה אכפת לך, מחר אין לימודים – מחר ליל כל הקדושים," הרים את גבותיו בניסיון שכנוע אחרון. "ועוגיות טעימות בטוח יורידו לך את הפרצוף החמוץ הזה,"
מפיה נפלט גיחוך קטן. עכשיו היא הבינה איך הוא מתחמק מסילוק מבית הספר. כושר השכנוע שלו יכול להזיז פיל.
היא הפנתה את מבטה ממנו והחליטה לשנות נושא. "ומה עם הסיור במסדרונות? זה חלק מהתפקיד שלנו, אנחנו לא יכולים פשוט לקום וללכת – "
"נו באמת – "
לילי התעצבנה. "אתה לא מבין? זה חלק מהתפקיד שלנו כמדריכים! נתנו לנו את האחראיות הזאת."
"אם פעם אחת תלכי איתנו לא יקרה לך כלום. אף אחד מהמורים במילא לא מסתובב במסדרונות באמצע הלילה, ככה שלא ישימו לב אפילו שנעדרת,"
כעס עלה בה. "אתה חושב שאני מסיירת פה בשביל להראות נוכחות למורים? יש מטרה לסיור הלילי הזה, ג'יימס! אנחנו צריכים למנוע מתלמידים – "
"לא שכחתי את התדרוך שלנו מתחילת שנה, לילי," קטע אותה עצבנות.
"נו, אז אתה צריך להבין שאי אפשר סתם ללכת למטבחים! בכלל, המטבחים הם מחוץ לתחום התלמידים, ואם יתפסו אותנו שם בלילה, העונש יהיה – "
"את חושבת שאכפת לי מעונשים?" קטע אותה שוב בכעס.
"טוב, לי אכפת מציוני סוף השנה, ואני לא אבזבז את הזמן על עונשים – "
"אם את לא רוצה לבוא איתי, אף אחד לא מכריח אותך," אמר באיפוק רב, בניגוד לקולה של לילי שרק הלך וגבר.
היא השתתקה, והביטה בו. "ומה איתך? תלך למטבחים רק בשביל לחטוף משהו קטן לפני השינה?"
"איזה שינה? הלילה הירח מלא," רמז לה בעייפות, ומשהבין שהיא לא מתכוונת לזוז מעמדתה, החל לרדת במדרגות, בלי להעיף מבט לאחור.
לילי עוד המשיכה לעמוד שם גם אחרי שנעלם משדה עיניה. היא התעצבנה שהוא מתחמק מתפקידו והכול באחריותה הערב, ועוד בשביל ללכת לנשנש במטבחים.

מאוחר יותר, כששכבה במיטתה, נזכרה שרמז לה על הירח המלא. עלתה בראשה המחשבה, שאולי הסיבה שירדו למטבחים היא כדי לא להירדם כשהם יחד עם רמוס, כדי להיות איתו. ואולי רצה להביא אותה לצריף המצווח, כדי לשתף אותה בתהליך ההשתנות שלהם בזמן אמת.

יום למחרת, לילי התקשתה להביט בעיניו מכיוון שלא יכלה לשכוח את הוויכוח שהיה ביניהם אתמול בלילה לאחר שפרצה בבכי מולו. כל היום איכשהו התחמקה ממנו, אך כשפתיתי שלג צחורים צנחו מהשמים בחוץ, לא יכלה שלא להצטרף להתרגשות של מרי ולצאת החוצה.
לילי ומרי התכסו באותו אחר צהריים בשכבות של בגדים חמים, והצטרפו אל חבורת הבנות שעמדה ופטפטה ליד האגם, כשהבנים משחקים בקולניות בכדורי שלג.
האווירה הייתה נעימה עד שלילי, שעמדה בשולי קבוצת הבנות ביחד עם מרי ועם עוד מספר בנות מרייבנקלו, חשה בכדור שלג ניתך על גבה. היא הסתובבה במורת רוח כדי לתקוע מבט באחד הבנים שהחטיא, אבל המבט החמור נמס מיד לשלג כשהבן שהחטיא חייך אליה חיוך שובב.
"ג'יימס – " היא התחילה לומר, אבל הוא התכופף וזרק לעברה עוד כדור שלג עבה במיוחד, שנחת בדיוק על שיערה. היא עמדה לרגע, מעט המומה, וברגע הבא כדור נשלח מכיוונה אליו. וכך החל משחק משעשע ביותר כשלילי מחטיאה את רוב כדוריה וג'יימס מצליח להרטיב את כל בגדיה, כשחיוך לא מש מפניו. גם סיריוס ופיטר הצטרפו, לאחר שג'יימס זרק על פיטר כדור ישר בפרצוף, והוא נעמד, נעלב.
"מה אתה נעלב? אתה מעדיף להצטרף לסבר-מאוס שעושה מלאך בשלג?" לעג סיריוס, והחל להפציץ את ג'יימס בכדורי שלג.
כשחזרו אל חדר המועדון החמים בבגדים רטובים, לילי הייתה חייבת להודות בינה לבין עצמה שהיה זה המשחק הכיפי ביותר ששיחקה בכדורי שלג. הפעם האחרונה שהשתובבה כמו ילדה הייתה לפני שנים רבות עם פטוניה.

לילי הוציאה בזהירות את העגילים הזעירות מהקופסה. היא התבוננה בראי בזמן שאצבעותיה היו עסוקות בהכנסת עגיל הפנינה באוזן שמאל. נערה בעלת שיער אדמוני סמיך וכהה שגלש מעבר לכתפיה פערה מולה זוג עיני שקד ירוקות מופתעות. היא תפשה לפתע איך גדלה; רגליה נראו ארוכות פתאום, ופניה נראו יותר מבוגרות. היא ידעה שזה מטופש – הרי כל יום היא מתבוננת במראה למשך כמה דקות בזמן צחצוח השיניים וסידור השיער. אז איך רק עכשיו נקלט במוחה כמה שגדלה? היא נטלה את העגיל השני, מכניסה אותו בעדינות לתנוך אוזנה הימני. המספר שבע-עשרה נראה לה לפתע מבוגר ואחראי מאוד. בעולם הקוסמים, הגיל שבע-עשרה ציין בגרות, ולכן אם עכשיו הייתה בביתה, היא יכלה לעשות קסמים כאוות נפשה, בלי לקבל ינשוף ממשרד הקסמים על שבירת חוק בקרת הקוסמות בקרב קטינים…
"לילי! לילי, את באה?"
היא התנערה ממחשבותיה, סגרה את קופסת העגילים במהירות, והספיקה לשמוע לפני שסגרה אחריה את הדלת את הראי קורא לה, "בהצלחה במסיבה, עלמתי!". היא צעדה בזריזות לכיוון המדרגות. בתחתית המדרגות עמדה מרי, בהבעה קצרת-רוח. כשהפנתה את ראשה אל לילי היורדת במדרגות האבן, פיה נפער מעט בהפתעה.
"וואו – אמ – לילי," פלטה כשסקרה את שמלתה. "ברצינות, פוטר בהחלט זכה הערב ל – "
"אוואנס?"
לילי הסיטה את מבטה לכיוון הקול. היא לא ציפתה שהוא יהיה כאן כבר עכשיו – היא חשבה שהם קבעו בכניסה למסיבה של פרופסור סלגהורן! יש לה עוד כמה עניינים לסגור לפני ש –
המחשבה הראשונה שעלתה ללילי ברגע שראתה את ג'יימס הייתה – כמה מוזר לראות אותו בלבוש מסודר! הוא לבש גלימה נאה בגוון כחול עמוק. ונראה… מצוחצח. אומנם הוא לא היה לבוש בבגדים הדורים, אבל התמונה הכללית הייתה שונה לא רק בעיניה.
"קרניים – המראה הולם אותך, קשישי!" צחוקו המתנבח של סיריוס, שלחץ את ידו של ג'יימס בתיאטרליות, הגיע ללילי, שירדה במדרגות אל חדר המועדון.
כשסיריוס הבחין בה ראשון, מיד נעץ את מבטו בשמלתה.
היא גיחכה בינה לבין עצמה. את קניית השמלה היא לא תשכח בתקופה הקרובה. בקיץ האחרון, כשאמה רצתה לקנות לה שמלה מפני שבמכתב מהוגוורטס התבקשה להביא גלימת טקס, הן כיתתו את רגליהן בחנויות אופנה מוגלגיות, אך לילי לא מצאה דבר שמצא חן בעיניה. ודווקא פטוניה היא זו שהעלתה את הרעיון באותו ערב, "למה שלא תקני בחנות אופנה למכשפות, לילי, אם שום דבר לא מוצא חן בעינייך בחנויות שלנו?"
לילי התעלמה מהעוקץ שבמשפטה, חייכה חיוך תודה לעברה, וכבר למחרת גררה את אמה אל פונדק הקלחת הרותחת.
בעשרים הדקות הראשונות בסיורן בסמטת דיאגון, לילי מצאה את עצמה גוררת את אמה המתלהבת מחלונות ראווה בהם הוצגו קדרות, מטאטאים חדשים, עטי-נוצה בעלי נוצות מרהיבות, ספרי בישול (סעודות תוך דקה – ראי זה פלא! "איך לא קנית לי את הספר הזה ליום ההולדת האחרון?" נזפה בה), ינשופים ישנוניים וקרפדות אדישות, ואפילו מחנות התעלולים של זונקו, בהם הוצגו שיקויי אהבה, וקרם שמעלים את פגעי העור לתמיד.
אחרי מעט חיפושים נעמדו מול שלט החנות שמאטעגנטי – מעצבי אופנה לקוסמים, והן נכנסו פנימה. לילי מצאה את השמלה שמצאה חן בעיניה, סוף סוף – שמלת גופיה צרה עד הברך בצבע ירוק עדין שהבליט את עיניה.
"ובכן," חייכה גברת אוואנס בעוקצנות כשיצאו מהחנות עם שתי שקיות כבדות (לילי לא יכלה להתאפק וקנתה עוד שתי שמלות נוספות, אחרי שכנועים רבים אל אמה), "כנראה שפטוניה צדקה. מכשפות מוצאות בגדים רק בחנויות של מכשפות, אה?"
הדו-משמעות המכוון במשפטה של אמה, הצחיק אותה.
ועכשיו, לילי נעמדה לפני ג'יימס, וחשה בעיניו שהיו נעוצות בפניה. היא הרימה את עיניה אל מבטו.
"את נראית נפלא," ציין.
היא מלמלה "תודה," מבויש, ושניהם יצאו מהחור של האישה השמנה.
לילי לא יכלה לעצור את החיוך שהופיע על שפתיה כאשר חבורה גדולה במיוחד של בנות בהו בהם באכזבה ורוגז כשעברו על פניהם למשרדו של סלגהורן.

"אוח – אני לא מאמין – איך הוא – ?"
לילי הסתובבה והתבוננה בכניסה, היכן שעמד פרופסור סלגהורן והצטלם עם התלמידים המוזמנים, והיכן שג'יימס נעץ את מבטו בכעס.
נער חיוור בעל שיער שמנוני למראה נעמד שם. חיוך קטן של הכרת תודה אל הפרופסור סלגהורן רק כיער, לדעתה של לילי, את פניו.
"איך נתנו לו להיכנס לכאן בכלל? השומן שנוטף מהשיער שלו הוא סכנת החלקה לכל המוזמנים," לעג ג'יימס.
לילי נעצה בג'יימס מבט לא נעים. ידו, שהייתה בדרך לפיו עם פרוסה עבה של עוגת-דלעת, נעצרה במקומה, ועיניו נפנו אל לילי במבט מיתמם. "מה?" התגונן. "איך את בכלל יכולה להיות לטובתו אחרי שהוא קרא לך ביוני האחרון – את יודעת – בקללה ממש דוחה?"
"ג'יימס, זה שהשיער שלו לא מדהים כמו שלך לא אומר שאתה יכול לרדת עליו בכל פעם. וחוץ מזה, כמה פעמים צריך להזכיר לך – "
היא נעצרה ברגע שראתה את החיוך שהתפשט על פניו.
"מה?" שאלה בזעף, משלבת את זרועותיה בהתגוננות.
"לא – שום דבר, רק תודה על המחמאה," הוא החל ללעוס את עוגת-הדלעת שלו בחיוך מרוצה.
לילי נאנחה והפנתה את מבטה בחזרה אל סנייפ, שהחל לפטפט עם הפרופסור סלגהורן, שכובע סגול ומצחיק היה מונח על ראשו. היא סקרה בהרהור את בגדיהם הרב-גוניים של שלל התלמידים, עד שלפתע ג'יימס נטל את ידה, ובלי לומר מילה, הוביל אותה בין התלמידים השונים. ובפתאומיות נעצר, ממש במרכז הרחבה, כשמספר זוגות רוקדים צמוד אליהם, והפנה את מבטו אליה, מרים קלות את ידה שהייתה טמונה בידו.
היא הביטה בו בבלבול. מה הוא רוצה ממנה? הוא מצפה שהם… ירקדו?
ואז מוזיקה בלתי צפויה הקפיצה אותה ממקומה. עד כה המוזיקה שהתנגנה ברקע הייתה נעימה ורגועה, אבל עכשיו, מוזיקה עדכנית ומקפיצה למדיי מילאה את חלל החדר הגדול. נראה שג'יימס היה בין היחידים שחייך חיוך מאוזן לאוזן, כי כל שאר המוזמנים עטו מבט מעט מופתע על פניהם, כשהם עוצרים ממעשיהם.
חשדה של לילי התעורר. "זה אתה אחראי לזה?"
הוא קרץ וחייך חיוך שובה-לב. "בעקיפין,"
לבסוף, לא יכלה שלא להיכנע לשכנועיו של ג'יימס, ומצאה את עצמה רוקדת איתו לקול המוזיקה המהנה שבקעה מאיזשהו מקום לא ידוע (לילי חשדה בסיריוס שהיה אחראי לזה), אבל לאחר שלושה שירים כאלו נראה שסלגהורן מצא את האשם, כי אחד מהשירים נקטע באמצע והוחלף במנגינות רגועות, כמקודם, למרבה אכזבתו של ג'יימס.

"הו! העלמה אוואנס – בואי לכאן, בואי לכאן – חשבת להתחמק מצילום קטן איתי, אה? אני מקווה שאת נהנית?" פרופסור סלגהורן הופיע לפתע לצידה, כשכובעו המצחיק מאיים ליפול, ולחייו סמוקות.
"אה – כן, בטח,"
הצלם השמנמן והזועף שנלווה אל פרופסור סלגהורן החזיק בידו מצלמה שפלטה עשן ובהבזק מהיר אחד צילם את השניים. לילי שיערה שהתמונה לא יצאה טובה במיוחד, במיוחד כי עיניה נשארו עצומות עוד מספר שניות מסינוורו של הפלאש.
"נפלא, נפלא…" ולחרדתה של לילי, פתאום עצר נער חיוור למראה כששערותיו משתלשלות כשני וילונות סביב פניו, והציב אותו לפניה. "אני חייב לציין בפנייך בשבחו של סוורוס – " לילי נרתעה צעד לאחור, מחייכת חיוך מאולץ. סנייפ נעץ את עיניו בפניה של לילי, שחשה נבוכה לנוכח להט מבטו. "תלמיד מבריק, מבריק בשיקויים – ממש כמוך, העלמה אוואנס – יודע כבר חומר לבחינות הכשיפומטרי – והוא רק בשנתו השישית! רק מעטים שלימדתי ניחנו בכישרון כזה – מולד, כמובן – אני מניח שאתם כבר מכירים?"
לילי הנהנה באיטיות, תוהה איך היא אמורה להגיב. ובפעם הראשונה בחייה, הרגישה הקלה כשהבחינה בג'יימס שפילס את דרכו לעברה, נושא בידיו שתי כוסות בירצפת.
"הי, לילי – מה – ?"
"הו, והנה אדון פוטר השובב הזה – " פרופסור סלגהורן הבחין בו בעליצות רבה מהרגיל. לילי שיערה שהוא שתוי מעט, כי אם לה ג'יימס היה מפריע כמעט כל השנה בשיעורים, היא לא הייתה מחבבת אותו במיוחד. "…טוב, לא אפריע לכם…" ונעלם.
הבעתו של ג'יימס נראתה כמעט ההפך הגמור מפרופסור סלגהורן. על פניו הופיעה הבעת לגלוג וכעס כשבחן את לבושו של סנייפ, שעמד לצד לילי וניסה לפתוח איתה בשיחה.
"לילי – רק תקשיבי רגע, בבקשה – את חייבת להבין…" התחנן סנייפ אליה.
היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
"היא לא חייבת להבין כלום, סבר מאוס! איך אתה בכלל מעז לדבר איתה אחרי שקראת לה – "
אבל סנייפ בכלל לא התייחס לג'יימס. "לילי, תפגשי אותי מחר בבוקר, ליד חדר המועדון של גריפינדור – אני אסביר לך למה – "
לילי הייתה מעט מבולבלת. היא התקשתה להחליט איך להגיב. היא לא מתכוונת להשפיל אותו ברבים, אבל מצד שני אם תהיה עדינה מדיי…
"אבל, סנייפ – "
מאז שלעג לה וקרא לה בוצדמית מול כולם לאחר שניסתה לחלץ אותו מטווח הקללות של ג'יימס, היא התייחסה אליו בבוז. בשיעורים המשותפים, שעד אז הם נהגו לפעמים לשבת אחד ליד השנייה, היא כלל לא הביטה לעברו, למרות שמרי דיווחה לה שהוא מביט בה בעצב, כאילו מתחרט על דבריו.
"לא אכפת לי אם הוא מתחרט על מה שהוא אמר!" היא טרקה בחוזקה את ספר השיקויים לפני שסיימו בכלל את מטלות שיעורי הבית. היא נזכרה איך ישבו בחדר המועדון, ואיך הבריחה בטעות שני תלמידי שנה ראשונה שמרוב בהלה התבלבלו והחלו לעלות במדרגות המובילות למעונות הבנות, עד שהחלה להישמע האזעקה, שגרמה לכל יושבי החדר לצחוק למראה התלמידים החיוורים. "הוא קורא ככה לכל מי שכמוני," היא לחשה בזעם למרי, לא שותפה כלל לצחוק הכללי. "אז רק בגלל שאני חברה שלו אני שונה במקרה הזה?"
"וחוץ מזה," המשיכה ללחוש למרי, "ניסיתי לעזור לו, כדי שלא ימשיך להיות מושפל מול כולם, והתודה שלו זה לקלל אותי?" אמרה בקול פגוע.
וכשסנייפ הניח את כף ידו על זרועה על מנת שתקשיב ביתר תשומת לב לתחנוניו, היא בקושי הספיקה למצמץ וכבר –
"אימפדימנטה!"
סנייפ נהדף לאחור ונפל על הרצפה, ופגע במספר תלמידים שהתרחקו כשמבט זעוף על פניהם.
"ג'יימס!" היא קראה כשהבינה שהקללה נשלחה משרביטו. היא אומנם לא סובלת את סנייפ, אבל בכל זאת, אין צורך לשלוף שרביטים –
"אקספליארמוס!" שרביטו של ג'יימס עף ישר לעבר ידו של סנייפ.
"איך אתה מעז?" ג'יימס קרא בתדהמה, חש חשוף ללא השרביט בידו. "ואתה עוד נוגע בה, בלי להתבייש!"
סנייפ קם מהרצפה במהירות, מחליק את גלימתו ברישול, במבט מלא תיעוב. בקול שקט, שבקושי נשמע מעל המוסיקה ומעל ההמולה שקמה בעקבות הקללות שעפו באוויר, אמר, "תפסיק לדחוף ת'אף ואת השרביט שלך לכל מקום, פוטר. ואת – " הפנה את עיניו השחורות לעבר לילי, אבל לילי לא שמעה את המשך משפטו, כי גוש שחור נע לעברו במהירות מדהימה והחטיף לו אגרוף באף.
"תפסיקו, שניכם!" קראה לילי בבהלה כשזיהתה את הגוש השחור בתור ג'יימס, שהשתטח על הרצפה כתוצאה מקללת רגלי-ג'לי ששלח אליו סנייפ, וסינן גידופים בזווית פיו.
בזמן שהוציאה את שרביטה מכיס שמלתה ראתה את סנייפ משליך את שרביטו של ג'יימס בגועל, ומפלס את דרכו בין המוזמנים אל פתח היציאה, אבל לא הרגישה שום חרטה בליבה.
בנפנוף שרביטה חזרו רגליו של ג'יימס למצבם הרגיל, והיא הושיטה לו את שרביטו שהיה זרוק על הרצפה.
ג'יימס נעמד, פניו מעוותות מכעס. "חתיכת מנוול – "
אבל לילי לא חיכתה שימשיך את משפטו. היא החלה גם היא לפלס את דרכה אל היציאה מהחדר, מעט מרוגזת. אפילו במסיבה הם חייבים להילחם אחד נגד השני! אפילו את מסיבת ליל כל הקדושים הם צריכים להרוס – שני אגואיסטים מנופחים בעצמם –
"לילי! לילי – חכי – לאן את הולכת?" ג'יימס השיג אותה, מתאים את צעדיו לצעדיה המהירים. הם יצאו מהחדר, והמוסיקה וקולות השיחה התעמעמו מיד. המסדרונות היו שקטים וריקים.
"זה פשוט סיוט להסתובב איתכם," אמרה ברוגז.
ג'יימס היה המום.
"את לא רצינית – את ראית איך הוא מתחנן אלייך, אני הרחקתי אותו שלא ייגע בך ביד המשומנת שלו, החתיכת – "
"בדיוק!" היא עצרה בפתאומיות כך שג'יימס היה צריך לחזור כמה צעדים אחורנית, אליה. "בכל מקום אתם חייבים לשלוח קללות אחד על השני! אני מבינה שאתם לא אוהבים אחד את השני – ואני איתך בצד הזה, ג'יימס – אבל אתם לא צריכים להרוס כל מסיבה! זה פשוט נהיה מעצבן להסתובב עם אחד מכם! אתם לא יכולים להיות בוגרים ולהתאפק עם הקללות? או שתדברו כמו בני אדם או שתתרחקו אחד מהשני!" והיא המשיכה לצעוד, הפעם ביתר מהירות.
היא חשה תסכול שאותו קיוותה להוציא בצעדיה המהירים ולא בצעקות על אנשים, שבהם תפגע בלי כוונה.
ג'יימס צעד בעקבותיה, נותן לה להוביל, חסר מילים.

בשעת בוקר מאוחרת למחרת, סיריוס וג'יימס נכנסו אחד אחרי השני לכיתה, כשג'יימס מכניס את חולצתו אל תוך מכנסיו תוך כדי הליכה, וסיריוס מסדר את עניבתו.
רמוס ופיטר הפסיקו את עבודתם והביטו בשניים בחיוך קל. הם לא היו היחידים שהפסיקו את עבודתם למראה כניסתם – תלמידות גריפינדור והפלפאף גם יחד עקבו בעיניהן אחריהם בתקווה למבט.
הפרופסור מקגונגל ישבה על שולחנה בצורת האנימאגוס שלה – חתולה אפורה בעלת סימני משקפיים סביב עיניה – ועקבה במבטה החמור אחרי שני העלמים הצעירים שנכנסו.
סיריוס נעצר במקומו ברגע שהבחין בה. ג'יימס בדיוק סיים להחליק את חולצתו כשנתקל בגב חברו. הוא צעד לאחור, מופתע, ואחר הטה את ראשו כדי לראות מה עצר את סיריוס.
"שבו בבקשה, ועוד עונש מתווסף לכם לסוף השבוע," אמרה בקול ברור, לאחר שחזרה לצורתה הרגילה.
"אבל פרופסור!" ג'יימס מחה. אתמול התקיימה המסיבה של סלגהורן, היא לא יכולה להעלים עין מזה, הוא אחד מצוות המורים –
"אל תפריע לשיעור, פוטר. שב וגש אליי בסיום השיעור,"
ג'יימס התיישב בצייתנות לצד חברו הטוב ביותר, ומיד חיפש במבטו את לילי. הוא לא הבחין בה בכניסתו, וגם לא עכשיו. שום שיער ג'ינג'י לא היה בכיתה, אבל כיסא ריק לצידה של מרי כן.