מסיבה גדולה שלי – פרק ג 26 – 27

פרק ג

26 אוטואים

בערב ראש השנה האחרון מצאתי עצמי בעיר מאלמו שבשבדיה, כדי להזמין באופן אישי את ברברה ובנה יובל. ארוחת החג רבת המשתתפים בביתם נועדה גם לשמש באיזה אופן כ'סולחה' בינינו אחרי שנים ארוכות של נתק. השמועה על מצב בריאותי עשתה כנפיים בין המסובים, ומסיבת המוות שלי בוארה-פורו הפכה לנושא המרכזי סביב שולחן החג. הערב הלך והתדרדר מבחינתי במהירות רבה. כולם הרגישו צורך להידבק אלי, להיות נחמדים עד זוב. מועקה כבדה נוצקה בחזי, צבטה בלי רחמים. הנה עצב הפרידה, מתוק עד איבוד ההכרה באמצע ארוחת החג, עוד לפני שהוגשה המנה האחרונה.
אלפסי מלווי הנאמן לא בזבז זמן, דחף אותי לוולוו החבוטה של יובל, והשניים טסו איתי לבית החולים הקרוב. רגע אחר כך (לגבי דידי) מצאתי עצמי, מוקף המון מכונות כסופות שניטרו את חיי. כשפקחתי עיני שוב המתינו לי שם עיני המלאך התכולות של יובל, מביטות בי בדיוק באותה סקרנות שהביטו בי לפני נצח, כשהיה ילד בן שלוש ולא איש מבוגר ומודאג שכבר לא הכרתי. מבעד לענני והתרופות בהן הואבסתי צפה ועלתה תמונה שהשנים קברו תחת אבק שיכחה:
"אתה יודע לשחק באוטואים?" שאל אותי יובל פעם, לפני נצח, ועיניו הכחולות חקרו אותי בסקרנות. תלתלי הזהב שלו הזהיבו בקרני השמש, וגופו הקטנטן כרכר ברוב חן סביב שורת מכוניות צעצוע עליהן ניצח.
"ברור שאני יודע לשחק באואטאים" אמרתי,
חיוך מתוק הזריח את פניו "רוצה לשחק איתי?"
"בטח"
"תבחר לך אוטו" אמר "אבל לא את הכבאית"
הכביש עליו נעו מכוניות הצעצוע נמתח לאורכה של אחת משורות הישיבה באמפיתיאטרון הקטן של ככר אתרים בתל אביב. מדי יום שישי אחר הצהריים התקיים בו מופע הקראה של משוררים צעירים, וזו הייתה הסיבה שהגעתי איליו בכלל. מארגן האירוע הבטיח שאוכל להקריא שניים משיריי, ואני הפכתי שמיים וארץ כדי להשתחרר מהבסיס בו שירתתי ולהגיע בזמן, אך איחרתי, וכשהגעתי הקהל כבר התפזר, והטכנאים קיפלו את ציוד ההגברה. מצאתי פינה על שורת הישיבה, הצתתי סיגריה, והתמסרתי לרחמים עצמיים פואטיים עד שהופיע המלאך יובל, ומשך אותי אחריו עד למקום בו המתינה לי האהבה.
היא ניצבה ברום המדרגות עוטה ג'אלביה דקיקה מהסוג שהיו קונים באותם ימים אצל הבדואים בסיני. השמש בגבה שיקפה את הבד הדקיק, מעידה על מתווי גופה שתחתיו. שדיה הכבדים נראו כמעט לא מתאימים למבנה גופה הנערי, כמו מתריסים עליו. מיהרתי להתרומם מהרצפה, נבוך כמי שנתפס בקלקלתו, וחיפשתי מקום לשמוט את המכונית שמוללתי בין אצבעותיי. עיניה, עטורות בזוג משקפיי ג'ון לנון עגולים, נתנו בי מבט שחציו תימהון וחציו שעשוע, ולרגע שבתי להיות בן שלוש, כמו בנה איתו שיחקתי.
פעם, לפני נצח, כשהגענו אל ביתה, יובל כבר נם בעגלה שינה מתוקה של מלאכים, ומבלי להבין כלל מה אני עושה העמסתי אותו עלי וטיפסתי אחריה בכל המדרגות כמו היו מעלות לרקיע.
פעם, לפני נצח, התאהבתי בה תוך ערב אחד. בכורסא שבמרפסת שלה, עם גופה החם תחת הג'אלביה, סיגריות מגולגלת, ושיחה על שירה, התגלמו בה כל התכונות שייחלתי למצוא באישה. בערתי מתשוקה לגעת בה אך נזהרתי, היא הייתה מבוגרת ממני בעשור, וחששתי להרוס את הקסם באיזה שטות. בכל חופשה מאז פקדתי את ביתה, ובכל פעם שהתאחרה השעה נפרדתי ממנה לשלום והמשכתי בטרמפים אל בית הורי, עד שבליל ט"ו באב מאושר אחד, כשהמרפסת קושטה בנרות דולקים וירח מלא עד להתפקע דלק בשמיים, היא ליטפה אותי לראשונה והזמינה אותי להישאר. נדמה היה לי באותו רגע שכל הכוכבים שמעלינו מתפוצצים במופע מרהיב של חלומות שמתגשמים.
בבוקר המחרת התעוררתי אל המשפחה החדשה שלי. הקופידון הקטן נדחף בין שנינו כמו כך היינו מתמיד, ולבי ניתר מחמדה בכל פעם שנח עליו מבטי. כל אותו יום בילינו יחד, עוברים מגינת משחקים אחת לשנייה, מתעכבים על כל כלב ופרח. בערב הכנתי לו את הארוחה הראשונה מרבות שבאו בעקבותיה, ושעה אחר כך התכבדתי בזכות לרחוץ מלאך, להלבישו בגדי פיג'מה בהדפסים שמחים, ולהקריא לו סיפור שלפני השינה. נרדמנו שם שנינו, במיטתו הקטנה, וכשהעירה אותי ברברה כדי שאצטרף למיטתה ידעתי שאלו החיים החדשים שלי, והודיתי למי ששלח לי אותם.
היינו זוג נהדר, היינו משפחה צעירה ויפה, והתוכניות – הן פרחו כמו להקות של פרפרים צבעוניים: כשאסיים את הצבא, עוד מעט קט, אהיה אדון לעצמי, ולה, ולילד שלה, שכבר היה גם קצת שלי, ואולי לילדים נוספים, שיבואו, בטח שיבואו. היא חלמה על בת קטנה, ג'ינג'ית, וכבר טעמנו כמה מהשמות שנוכל להעניק לה כשתגיע, המחר מעולם לא נראה מבטיח יותר מבאותם ימים.
אך את החגיגה הזו שלי קלקלה, כמה לא מפתיע, אמי האהובה, שלא ממש תמכה ברעיון שבנה בן העשרים יהפוך לבעלה של אם חד-הורית מבוגרת ממנו בעשור. כשניסיתי להסביר שפער הגילים בינינו אינו מפריע כלל, ביטלה את דברי בהינף יד, ובקולה השקט, כמו ממתיקה סוד, הראתה את הצד השני של המטבע: "בעוד חודש תשתחרר מהצבא, כל החברים שלך ייסעו לטיולים בחו"ל, ואתה תמשיך לקום כל בוקר בשש וחצי, ותרוץ לפרנס את המשפחה הזו שלקחת על עצמך, כי ככה זה במשפחה. מה בוער לך ילד?, תן לעצמך קצת זמן, כי אם היא באמת האחת, היא תחכה לך עד שתשוב, ואתה תשוב, כי ככה זה באהבה" היא הייתה חכמה אמא שלי, ואמרה לי רק את האמת, אבל אני עזבתי אותה בכעס, וכל הדרך לביתה של ברברה קיללתי אותה על שזרעה בי זרע הפורענות. חודש מאוחר יותר השתחררתי מהצבא, ויומיים אחר כך, כשברברה יצאה לעבודתה ויובל היה בגן, ארזתי תרמיל קטן ובלי להשאיר אפילו פתק נעלמתי מחייהם כמו לא הייתי שם מעולם.

27
אל.אס.די

בשעת בין ערביים מעולפת מחום פרץ אל 'הדיונה הראשונה' ייצור מוזר שמשך תשומת לב כללית. הוא היה אמריקאי שמן מאד, ופניו העגולים היו סמוקים כסלק מהחום. בקולניות רבה יצר קשר עם כל מי שנקרה בדרכו, מספר על ה'טריפ' המדהים שהוא עובר, 'מסע' אותו היה שמח לחלוק עם כולנו, כן, עם כולכם!, אוורי בודי! הנה, התכבדו! הוא שלף מכיסו קופסת מתכת מבהיקה מלאה בהמון כדורי אל אס די משובח וחילק אותם לכל דורש כמו היו סוכריות מנטה. נטלתי גם אני אחת, ומבלי לחשוב בלעתי אותה, כפי שעשו כל השאר. עד שהחלה השמש לצבוע את האופק באדום המריא כל מי שנמצא שם למסע אל אס די משותף ומטורף
הלילה ירד במיליון כוכבים, מביא איתו מדורת ענק, מעגלי מתופפים, ומקצבים פראיים שתפסו בשרירי הרגליים והכריחו את כולנו לזוז. הקצב הפשיט מאיתנו את כל המעצורים, הבגדים, והמחיצות. אין לי מושג כמה זמן חוללנו במקצב המטורף, אבל כשנפלתי אל החול הרך חסר אוויר ומשתאה המתין לי שם חיוך מתוק של מישהי שדאתה כמותי בטריפ המטורף.
היא הייתה הבלונדינית הכי שזופה שפגשתי, וחיוכה המתוק זהר בחשכה כמו פרוז'קטור. לא החלפנו מילה, דברנו רק בחיוכים משך כל אותו לילה. היא לא ידעה אנגלית, אני לא ידעתי דנית, אבל מי צריך מילים כשהכול ברור? כשהחל עמוד השחר לעלות משכה אותי אל שיאה של הדיונה שהשקיפה אל הים, ושם, ערומים וחופשיים מכל עול נטלנו חלק בלידתו של יום חדש. נוצות העננים נצבעו מיליון גוונים, מכתום חם שנשק למי הים עד צהוב בהיר שנגע בשמיים, פס החוף הבהיק כנחש עקלתון כסוף, הלילה נאבק בשאריות אפליותו עד שהבזיקה פתאום קרן אור ראשונה, חדרה יישר ללבו השחור והכניעה אותו בלי תנאי, מפנה את הדרך לכדור הכתום, השמנמן, שהתאמץ להתרומם מעל המים. כשהצליח סוף סוף להנתק מהם ולהתייצב בשמים כף הרענו לו בקריאות גיל ומחיאות כפיים סוערות. להקת הכלבים שליוותה את טרינה הדנית תמיד הצטרפה לחגיגה בשלל נביחות עליזות.
לא שבתי לתל אביב אחרי שבוע כפי שתכננתי. נותרתי עם טרינה והכלבים שלה על הדיונות בנואבה. בלי מילים ובלי להחליט על כלום הפכנו זוג. מדי ערב, כשהשמש צבעה את ההרים באדום וחום היום החל להתפוגג היינו מחטטים במזוודת הבגדים הגדולה שלה, שולים ממנה את הבגדים המטורפים ביותר, וברוב טקס מתאימים לעצמנו בגד מיוחד איתו נרד לקיוסק, מקום המפגש של דרי נואיבה לעת ערב. כשהיינו מרחפים על הדיונות, מוקפים בעדת הכלבים שלנו, מדיפים ריחות פטצ'ולי חריפים, היינו מושכים מבטים מכל עבר כמו היינו מן אגדה הזויה שבקעה מהחולות. פאטה מורגנה.
שלושים זריחות מאוחר יותר, כשהגיע זמנה לשוב אל המקום ממנו באה, איזו עיירה עלומה בדנמרק, (שהפכה להיות הסיוט של אלפסי וצוותו) קבלתי את להקת הכלבים שלה בירושה, והפכתי אני למנהיגם. מדי שחר היינו עדיין מטפסים אל שיאה של הדיונה השלישית כדי לחזות בזריחה, אך משני השבילים שהיו מותירות פעם כפות רגלינו בחול הרך נותר רק אחד.