מסיבה גדולה שלי – פרק ב 18 – 19 – 20

18 טריו אלקטריקו

שתי זרועות ירוקות העד של מפרץ וארה פורו נדמות כמחבקות את הים מולי. אדוות הגלים מנצנצות כשרשראות של פנינים על צוואר שפניו נעלמות בכחול אינסופי. אין זו אלא עוד אחת מהופעותיה המדהימות של ימאנז´ה, היפה שבאלות.
אני שרוע בכורסאת המרפסת, רגלי מכוסות בשמיכה קלה, מתמסר לשמש הבוקר. על רצפת העץ למרגלותיי משחק פאוליטו בן השבע במכוניות צעצוע.
"אתה יודע?" הוא אומר, "מספרים שלפאפא יש טריו אלקטריקו חדש"
"חדש לגמרי?" אני מנסה להשמע מופתע
"לגמרי, צהוב עם קבינה סגולה"
"סגולה?"
"כן, הקודם היה ירוק עם קבינה כחולה"
"ראית אותו כבר?"
"עוד לא, אבל אני סומך על פאפא בענינים האלו"
"הוא מבין טוב, מה?"
"אלוף"
"תדע שיש לך את האבא הכי שווה בעולם פאוליטו"
"כן, היה לי מזל גדול איתו"
לאמו של פאוליטו אין אפילו שם. הוא מעולם לא הכיר אותה. היא הייתה חצי לבנה, והרומן שלה עם מאסו אביו, נהג המשאית של וורה פורו ושותפו של גורג'י הקומישינר בטריו אלקטריקו שנעלם לפני כמה ימים, לא היה יותר מסטוץ מזדמן. היא נעלמה מסלבדור מעט אחריו, ושבה שנה אחר כך עם תינוק בן כמה חודשים, ומחלה חשוכת מרפא שכילתה את חייה. היא אמרה שהתינוק הלבן הוא בנו של מאסו הכושי, והוא לא התווכח. כשהתאשפזה בבית חולים לחשוכי מרפא הותירה את התינוק עמו, ומאז הם יחד, צמודים זה לזה: איש שחור גדול ושתקני, וילד בלונדיני תכול עיניים שמתרוצץ סביבו בחדווה חסרת דאגות. כשיוצא מדי פעם מאסו לנסיעות ארוכות הילד נשאר בחברתי, כששנינו אמורים לשמש כבייביסיטרים זה לזה.
אין לפאוליטו שום מושג על מצלמות "האח הגדול" שטמונות כאן בכל חור, וגם לא על כך שאבא שלו, בעליו של טריו אלקטריקו חדש, חתם לג´ובאנה תמורתו על כל האישורים הדרושים כדי להשתמש בקטעים בהם מתועד בנו הקטין בלי ידיעתו. בצוות ההפקה, כך אומרים, כבר כולם מאוהבים בו.
"אתה יודע?" הוא אומר דרך אגב, "מספרים שאתה סדרת לפאפא את הטריו אלקטריקו החדש"
המשפט הלא צפוי גורם לי להשתנק בהתקפת שיעול.
עיניו התכולות ניתקות מהמכוניות ונתקעות בי, מודאגות.
"אתה בסדר נונו?"
"אני בסדר, עבר לי"
"שאקרא לדוקטור עם הקרחת נונו?"
"לא צריך, תביא כוס מים"
"בטח נונו, כבר"
"ואל תקרא לי נונו!"
"בטח נונו, אופס"
ידו הקטנה נצמדת אל פיו ועיניו צוחקות במשובה. הוא נעלם בריצה ושב עם כוס מלאה שהוא משתדל לא לשפוך. הוא מביט בי בסקרנות כשאני לוגם ממנה גמיעות קטנות. הוא חושב שאני נוטה למות, את העניין הזה לא הסתירו ממנו. אני רוצה לספר לו את האמת, אבל איני יודע יותר מהי, אז איני אומר כלום. הוא נוטל את הכוס מידי, וממשיך באותו עניין כמו לא נקטע כלל.
"אז מה? אתה סדרת לפאפא את הטריו החדש?"
אתה יודע מה קרה לטריו הישן?"
"הרימו אותו מהמחסן ופרקו אותו לחלקים בסוואטו"
"בסוואטו? מאיפה לך?"
"אני אפילו יודע מי עשה את זה"
"אל תגיד לי, אני לא רוצה לדעת"
"לא הייתי אומר גם אם היית מתחנן, זה סוד"
"בטח, סוד שמגלים הוא כבר לא סוד"
"כן, אבל לך אני מסכים"
"לגלות?"
"כן, בתנאי שתענה קודם על השאלה שלי"
"זה ממש חשוב לך מה?"
"נו, איך אתה לא מבין?"
"מה יש להבין?"
"מה יש להבין?" מתפוצץ הקטן "מה יש להבין?, – אמרת שהיית רוצה לפגוש את הזמרת אויטה סגורו או לא אמרת?"
"בטח שהייתי שמח לפגוש את אויטה סגורו"
"נו, אז אם סדרת לפאפא את הטריו, הוא יסכים להעלות אותך לבמה של הטריו בהופעה שלה בקרנבל או לא יסכים?"
"בחיי, איך לא חשבתי על זה"
"מבוגרים" הוא מפטיר בזלזול ושב למכוניות הצעצוע, "הכול צריך להסביר להם, סתומים לגמרי"

19

השתקפויות חיי

אני יכול לקבוע ביותר משמץ של ביטחון שרמי בן דוד הוא האדם שהשפיע יותר מכל על חיי, בין אם התכוון לכך, או בין שרק היה שם כדי לשמש בתפקיד הזה. החברות האמיצה בינינו לא נקטעה גם כשעזבתי את השכונה לבית הספר החקלאי, ואת מקום השיחות הארוכות החליפו מכתבים ארוכים לא פחות.
והנה גם גילוי נאות: הדוקטור הקרח אותו הזכיר פאוליטו בקטע הקודם הוא דוקטור רמי בן דוד, קרדיולוג נחשב וחברי מילדות. עכשיו הוא משמש לי כרופא מלווה. לפני שבוע נחת כאן, שופע חיוכים כתמיד, וכבר בלילה הראשון שלו, במהלך סיור ההיכרות שעשיתי לו בחצר, הבנתי שמשהו בסיסי השתנה ביחסינו, משהו שהיה שם תמיד ולפתע נעלם. כשהצעתי לו להעמיק מעט לתוך הג´ונגל החשוך שמקיף אותנו, סתם, כעוד התערבות קטנה על אומץ, השיב את ידי המושטת ריקם. זו הייתה הפעם הראשונה בחיינו שסירב להתערבות, ועניין זה הדליק אצלי מנורה אדומה, מהבהבת.

20

פרץ

מחלון חדרי בפנימיה נגלה השביל שהוליך מחדר האוכל למגורי החניכים זה היה הנוף בו הייתי מתבונן שעות ארוכות אחר שתמה הקרנת הסרט של מוצאי השבת, מתייסר בניסיונות להבין מה עובר עלי, ומדוע אחר כל סרט כזה מתקמט לבי כך, וממלא את גופי בכמיהה ענקית שלא הבנתי מה היא מבקשת, חברי לחדר כבר ישנו בשלווה, העולם כולו נרדם, ורק אני רתחתי מבפנים, תר אחר דרך בה אוכל לקרוע מתוכי את אותו כאב גדול שלחץ עד דמעות.
ואז האותיות, אלו שחיזרו אחרי לשווא כל חיי, הופיעו אחת אחר אחת מול עיני, וכל אחת הייתה יפה מקודמתה, והן כולן חיבקו אותי כמו שמחבקים מישהו שחזר הבייתה. מרגע שהחלו זורמות מתוכי החוצה הבנתי את הדרך היחידה בה אוכל להשתחרר מהכמיהה הענקית הזו שאיימה לפוצץ אותי מבפנים. הבנתי כבר אז שאני איש של מילים, ושכזה אהיה כבר כנראה לתמיד, למרות כל נסיונותי לערער על כך
הלילות ההזויים נמתחו אל השעות הקטנות, ופרץ היצירה הביא איתו גם את פרץ היצר כמו היו אלו איש וצילו. בניין הפנימיה כבר נם כולו כשהייתי חומק אל מסדרון הבנות, מסיט בזהירות את דלת חדרה של מדין. פרט לה ישנו באותו חדר עוד שלוש בנות. בתחילה עוד היינו מנסים לשמור על שקט, אך עם ההתלהבות המתגברת נשכח הצורך באיפוק. הבנות האחרות, היו מתעוררות מהרעשים וצופות בנו. בשלב מסוים הייתה השמיכה נושרת מעלינו, ולאורו הלבנבן של הפנס שמחוץ לחלון הן היו יכולות לראות הכול, ולא רק שזה לא הפריע, אלא שבאופן מסוים זה היה עוד מסעיר שבעתיים.