מסיבה גדולה שלי – פרק ב 16 – 17

16

חדר מספר 4

חדר מספר ארבע במסדרון ה"מינוסים", כפי שכונו תלמידי הכיתה הראשונה בפנימיה היה מרובע בכל פרמטר. ארבעה קירות צבועים עד לגובה אדם בצבע ירוק בית חולים, ארבעה ארונות קיר, ארבע מיטות, ארבעה חלונות צרים ארבעה כיסאות, וארבעה ילדים זרים זה לזה, שהוגרלו לחיות יחד באותו חדר למשך השנה הקרובה. עלי ואני, שכבר התחברנו קצת יותר מאחרים, בחרנו את הצד השמאלי שלו. המדריך החברתי המשופם כיבה את האורות ושלח את כולנו ללילה הראשון שלנו בלי אמא.
חצי שנה חלפה מהלילה ראשון בלי אמא, ובמהלכה התאקלמנו ונטמענו שנינו בביתנו החדש. החברות שנולדה ליד האוטובוס הפכה שותפות גורל. גרנו באותו חדר, הארונות שלנו היו משותפים, למדנו יחד, אכלנו יחד, התקלחנו יחד, ועבדנו יחד בענף הדיר, כצמד הרועים של העדר. באחד הבקרים, רחוק באפרי המרעה שסביב בית הספר הוא אמר לי פתאום
"הבאת ביד אתמול בלילה"
"מה פתאום?"
"אל תשקר, ראיתי אותך" עלי גיחך וצמצם את עיניו מהאור.
"לא ראית שומדבר"
"מה אתה מתבייש?"
"לא מתבייש, תביא סיגריה"
הוא חילץ מכיס חולצתו שתי סיגריות עטופות בנייר טואלט, ומכיס מכנסיו שלף קופסת גפרורים חבוטה. העישון בבית הספר היה אסור באיסור חמור, במיוחד על מינוסים כמונו, אך במרעה, רחוק מעין כל, אפשר היה לשבור הרבה איסורים. צינת הלילה התפוגגה לאיטה, העדר רבץ במורד הגבעה, ואנחנו השתרענו בעשב תחת עץ מצל.
"בוא נשחק שלום אדוני המלך, שהזמן יעבור" הציע עלי
"בתנאי שאני המלך" אמרתי
"אתה המלך" הסכים בלי ויכוח
"תתחיל". פקדתי
"שלום אדוני המלך" אמר בקול כנוע והשתחווה עמוקות
"שלום בני היקרים, איפה הייתם ומה עשיתם?"
"היינו בחדר של ניצה מויאל, ועשינו ככה"
ניצה מויאל הייתה הילדה הכי נחשבת בשכבה, וחברתו של מוטי גנץ הג´מיל, ומלך בית הספר. לא היה סיכוי שהיתה מכניסה אותנו בכלל לחדר שלה, כי ניצה מויאל לא ספרה 'מינוסים', אבל לפנטז היה אפשר: עלי הרים את גופו בעזרת ידיו, והחל מניע את אגנו מעלה ומטה, מועך את קדמת מכנסיו בעשב וגונח בתאטרליות "הו, כן, ניצה, זה טוב, אני גומר"
"תמשיך לזיין את האדמה", צחקתי "מתאים לך" אך עיני נדבקו לאגנו שעלה וירד בכוונה רבה. הוא הבזיק בי חיוך ממיס ובחן בלי בושה את מפתח מכנסיי
"עומד לך?"
"לאללה"
"תראה"
רציתי לסרב, מעולם לפני כן לא הצגתי את הזיין שלי במצבו הקשוי בפני מישהו בעולם, אך ידי השמאלית, אותה יד שאף פעם אינה נשמעת להוראותיי, כבר אחזה בגומי מכנסיי הקצרים, מתחה אותו קדימה ומטה, ושחררה אותו מול פניו. עיניו התקבעו בו,, וידו, נשלחה בביטחון מוחלט אל בין רגלי. אצבעותיו התלפפו סביב אברי בעדינות מתוקה כדבש. התחושה חשמלה אותי. תענוג חריף התפשט בכל גופי.
"היי, מה אתה עושה?" ניסיתי להתנגד, אך עיני נעצמו מעצמן
מה אתה נבהל?"
"תפסיק" מחיתי רפות, "בבקשה תפסיק"
"איזה זיין יפה יש לך"
אצבעותיו טלטלו את אברי בביטחון, הוא לא התכוון להפסיק.
"תפסיק עלי," לחשתי בטון שלא היה משכנע אפילו את עצמי.
"תפסיק, זה יותר מדי טוב"

17 יש דברים נסתרים

במכולת קטנה במרכז דבוריה ברר אלפסי אם עלי עדיין מתגורר בכפר, ואיך מגיעים אל ביתו. אישה כבדה ורעולה פתחה לנו את הדלת ושאלה בערבית לרצוננו. עלי לא נמצא, הסבירה, יצא לסידורים ואין לה מושג מתי ישוב. במכונית, בדרך החוצה משם הופיע טרקטור ג´ון דיר חדש וירקרק, חסם את המעבר ונצמד למכונית של אלפסי. ממושב הנהג שלו נשלח לעברי החיוך הממיס שהכרתי כה טוב, השנים שחלפו לא שינו בו מאום. הפנים שסביבו התקמטו והתבלו, ונוסף להם שפם דק שלא היה שם פעם, אך לא היה ספק מי הוא שמחייך אלי ממרום הטרקטור הירוק.
"אתה!" הוא באמת היה מופתע
"אהלן עלי" אמרתי וחשתי איך מסמיקות פני, כמו פעם.
"אהלן וסהלן, מה מביא אותך לכאן?"
"באתי להזמין אותך למסיבה"
"מסיבה?"
"אני צריך להסביר לך"
"בא לך לעשות איתי סיבוב קטן?" שאל "אני חייב לקפוץ רגע לדיר, תסביר לי בדרך"
אלפסי הנהן בחיוך וזה הספיק לי כדי לזנק החוצה מהרכב ולטפס אל כנף הטרקטור כזקן ורגיל. כשהתרחקנו במורד הדרך נזכרתי פתאום במוטי גנץ, מלך בית הספר, ובניצה מויאל היפהיפיה אותה היה מרכיב בגאווה על כנף הג´ון דיר של הפלחה. עלי נהג בביטחון בכיוון דיר הכבשים שהשתרע בסוף שביל עפר, והחנה את הטרקטור ברחבה שלצידו. הוא ביקש את סליחתי לרגע ונעלם בתוכו. קפצתי מכנף הטרקטור, ומבלי דעת הנחתי לרגלי להובילני עד מחסן המספוא שמאחור. שחררתי את בריח דלת העץ שסגרה עליו וחמקתי פנימה אל האפלולית. דקה חלפה, או אולי נצח, ובדלת שנותרה פתוחה נתגלתה דמותו של עלי, חיוכו מאיר באפלולית
"שלום אדוני המלך" אמר והשתחווה עמוקות
בלעתי רוק, ומבלי דעת הנחתי למילים לגלוש מפי:
"שלום בני היקרים, איפה הייתם ומה עשיתם?"