מסיבה גדולה שלי פרק א – 5

5 – מתוק למות בים

אגדת רופינו של כל הנשים

"זו העיר המתקראת סאנטו אמארו, שבאחת הבקתות שסביב נמלה נולד רופינו של הנשים. כאן היה מתרוצץ ברחובות כילד יחף, מתגושש בקאפוארה, ושר סמבות. אמו היפה נעלמה עוד לפני שהגיע לשנתו העשירית, מותירה לו רק את יפי מראהו כירושה שתגן עליו בהמשך חייו. הוא אומץ על ידי ספן זקן שהיה זקוק לעוזר, ועד שהגיע לשנתו העשרים כבר היה בעליה של סאביירה מהירה משלו, ואהובן של כל הנשים בסנטו אמארו. הן היו באות מהיבשה לספינתו. תחילה מולאטיות קטנות, כושיות צעירות מהבקתות באזור הנמל שמצאוהו חזק ושיערו שאהבתו טובה, ואחריהן כול השאר, זונות שויתרו על אתנן כדי לזכות באהבתו, אלמנות יורדי ים שהתגעגעו למגע ידי ספן מחוספסות, צעירות שקיוו כי יזכו לשבות את לבו, רופינו אהב את כולן, והן מילאו את הלילות באנחות תשוקתן ההומה, שמשכו אל הסבייארה שלו אפילו את ימאנז´ה, אלת הים. גם היא חמדה את המולאטי התמיר לעצמה.
ערב אחד, כשהחושך החל לרדת מוקדם מהרגיל, והסאביירות שבים מיהרו לפלס דרכן אל נמל המבטחים, כי חושך שכזה, שיורד מוקדם מהרגיל, מבשר על סערות ומביא בכנפיו רק אסונות, בלילה כזה, כשמטר לא צפוי הוטח על הנמל, והים רגש בסערה נוראה, לא שבה ספינתו של רופינו עם כל השאר אל הנמל. הגלים לכדוהו הרחק בעומק הים, שיברו את תורנה של ספינתו, הרוח קרעה את מפרשיה כמו היו נייר, מסחררת אותה כמו הייתה קליפת אגוז. רופינו עוד נאבק בהגה כשהופיעה בפניו יאמנז´ה, צפה על כרבולת האוקיינוס, כולה בכחול, שערה הארוך קצף וסרטנים. שלושה אברי מין על זנב הכסף שלה, אחד לבן מאצות ים, אחד ירוק מירוקת המים, ואחד מתמנונים שחורים. במניפת המתכת שבידה היא השיבה רוחות אל המוות, ופקדה על צי של שברי ספינות. צבא דגים ברך אותו בשפתו האילמת – "אודו איה" ורופינו ידע כי הגיע רגע מותו, כי יאמנז´ה, אינה מתגלית ליורדי ים אלא בשעה שהם יורדים למצולותיו.
בבוקר היום שככה הסופה, אך ספינתו של רופינו לא שבה אל מקומה הקבוע במעגן, והפינה שהייתה קן של אהבה לרבות וטובות בעיר סאנטו אמארו נותרה מיותמת, כמותן. אחדות מהן הצטרפו לסירות החיפוש שתרו בליל המחרת אחר גופתו בעזרת נר דולק מודבק לכפיס עץ שהושט על המים, ממתינות שייעצר פתאום, ויעיד בכך על המקום בו צלל אהובן אל מותו, אך יאמאנז´ה סרבה לוותר על הגוף הצעיר שקטפה לעצמה, וכפיס העץ לא דמם כל אותו הלילה. הן לא נואשו, וגייסו עוד אהובות, ועוד סירות חיפוש, מכל קצוות סאנטו אמארו נקבצו נשים ווהצטרפו לסירות שעקבו בלילות אחר הנר שהודבק לכפיס העץ, כולן היו אהובותיו של רופינו, וכולן ביקשו על נפשו, ובסבוניות מבושמות שהשליכו למים ניסו לפייס את אלת הים שחמדה אותו לעצמה.
לאחר חמישה לילות עצר כפיס העץ ודמם בנקודה אחת. זה היה המקום. סירות החיפוש הקיפוהו סביב, הנשים שבהן נתנו יד אחת לרעותה, וביחד יצרו מעגל של אהובות שביקש על נשמתו של רופניו, אהובן של כל הנשים. כשעלה השחר החלה הרוח דוחפת במפרשי הסירות עד מפרץ מרוחק מכל יישוב. על קו המים, מלוטף בגלי חוף קטנים, שכב רופינו של הנשים, חסר הכרה אך חי לגמרי, כמו שמעה יאמנז´ה את תחינת אהובותיו, והתרצתה בסבוניות הבשומות שהעניקו לה כדי שתחפוף בן את שערה הארוך