להספיק לרכבת

רצתי, במטרה להספיק לרכבת. חשבתי לעצמי כמה אני חייב להספיק לרכבת, כדי לא לאכזב אותה.
לא שוב.

המשכתי והמשכתי לרוץ אל עבר התחנה, חולף על פני אנשים, בתים, רחובות. בשלב מסוים של הריצה הגעתי למעבר חצייה עם רמזור להולכי רגל. האור היה אדום, ולמרות זאת עברתי, כדי להספיק לרכבת.

הרגשתי איך הלב שלי פועם בעוצמה, ובכל זאת, לא הפסקתי לרוץ לרגע. הנחישות שלי גברה על כל קושי שנובע מהריצה הארוכה.

לאחר לא מעט זמן של ריצה, התחלתי להתקרב לתחנה. וזה שימח אותי. כי ידעתי שאני אמור להגיע בזמן, כי ידעתי שהפעם אני לא אאכזב אותה.

המשכתי לרוץ, לקראת הסוף הגברתי את הקצב. ואז הגעתי. עצרתי ליד הכניסה לתחנה, כולי מתנשף ומזיע מהריצה. הסתכלתי בשעון, וגיליתי לשמחתי שיש עוד חמש דקות עד שהרכבת יוצאת.

נכנסתי לתחנה, עדיין מתנשף ומזיע מהריצה.
"לאן אתה נוסע?" שאל אותי השומר.
"לתל אביב" עניתי.
השומר הסתכל עליי בפליאה.
"לא שמעת שאין היום רכבות לתל אביב?" שאל.

עד אותו הרגע, לא ידעתי שמילים יכולות להשפיע בצורה כל כך קיצונית.
לפתע הרגשתי איך המאמץ מהריצה, בשילוב עם התדהמה ממילותיו של השומר, פשוט מציפים אותי לגמרי. וכשקלטתי שאני הולך לאכזב אותה שוב, בכלל הייתי מוצף.

ומרוב שהייתי מוצף, רגשית ופיזית, נפלתי על הרצפה ואיבדתי את ההכרה. המחשבה האחרונה שעברה לי בראש היא שאכזבתי אותה שוב, ולכן אולי עדיף שלא אקום מהרצפה הזאת לעולם.