מר סוכריות צבעוניות- פרק 1
לילה. החושך עטף אותי מכל הצדדים. אפף אותי כגדר. העננים חנקו אותי בגרוני. אווירת מחנק השתררה בחדר.
התן השמיע את קריאתו, הרוח צעקה אל תוך הדממה. שקט.
הרגשתי את החושך והמוות הפנימי אוספים אותי וסוגרים אותי פנימה, נכנסת אל תוך עצמי, וחושך.
ולפתע, אור. אור חלוש וזהבהב, מתחזק לאט לאט לנגד עיניי, ובתוכו מתהלכת בשקט דמות. מר סוכריות צבעוניות. במקל המעוטר והחליפה הלבנה, נכנס אל חדרי והתיישב בקרירות רוח.
"בוקר טוב", אמר לי באדישות, על אף שהיה לילה.
"ובכן, לעניין. היכן האושר שאת חייבת לי? הרי זהו תפקידי למרר את חייך, זוכרת?" אמר באותה נימה קרירה ועוקצנית, תוך שליטף את סנטרי, כבהתמכרות.
"לא, לא! לך! אני לא אתן לך להרוס את חיי! נשארה בי טיפת אושר אחת ולא אוותר עלייה בקלות כזו!" ניסיתי למחות בצעקה.
מר סוכריות צבעוניות לא התרגש. ובכן, כך אני מכירה אותו. הוא לא מתרגש משום דבר. יכול לקחת חיים של אדם או חיה ללא כל בעיה או רגשות אשם.
"באמת? תראי אותי! את רוצה לראות איך אני לוקח ממך את טיפת האושר האחרונה?" התגרה בי.
"נראה אותך!" התגריתי בו חזרה.
"ובכן, את אכן תראי אותי, בדיוק כשאקח מאהוב ליבך את טיפת האהבה האחרונה שלו. את יודעת איזו טיפה אצלך זה יעלים, נכון?"
המשיך ללטף את סנטרי.
"להתראות בעוד מספר ימים, ללא כל טיפת אושר בחייך!" אמר מר סוכריות צבעוניות, צחק את צחוקו המרושע ולאחר מכן נקש באצבעו ונעלם.
וחושך. הלילה חזר. מר סוכריות צבעוניות השאיר בי צלקת של פחד ואימה.
אף אחד לא מכיר את מר סוכריות צבעוניות. אף אחד מלבדי. מר סוכריות צבעוניות הוא שד השנאה המרושע שלי.
אם הייתי שמה לב שיכולים להיות שדים רעים בחיי, הייתי מוותרת על היכולת להיות נערת שדים.
אף אחד ממי שאני מכירה אינו נער שדים, לפחות זה מה שאני יודעת. הרי זה אמור להיות סוד.
לפעמים אני חושבת שעדיף להיות נער רגיל, ולא נער שדים. השדים הטובים שלי בקושי באים לבקר. רק מר סוכריות צבעוניות הזה, שד השנאה, חייב תמיד לבוא ולמרר את חיי!
חשבתי לעצמי כך דקות ארוכות עד שנפלתי אל תוך תרדמה.
כשהשעון המעורר צלצל בבוקר, ידעתי שזה עומד להיות יום רע.
תוך כדי לכתי אל בית הספר, שמעתי בראשי את השיחה עם מר סוכריות צבעוניות. מה ייקרה אם ייקח ממני את טיפת האושר האחרונה?! אאלץ למות, כך אמר לי שד האושר שלי, מר פינקי.
הלכתי בצעדים חלושים ומפוחדים אל תוך חדר הכיתה. האדם הראשון שנשלחו אליו עיניי היה אהוב ליבי, איתמר.
מיד השתנקתי באימה ממה שיעשה לו מר סוכריות צבעוניות. רעד חלף בגופי.
הנחתי את ילקוטי בשקט על מושבי והלכתי להביט בחלון, בטבע.
הטבע הוא מה שמרגיע אותי.
הוא המקום אליו אני בורחת אם קורה לי משהו. תמיד.
הרוח נשבה וליטפה אט אט את כיפת העלים הירוקים המשתלהבת בתוך הענפים המתנוססים בגאווה על הגזעים.
השמש נצצה והטילה את אורה על טיפות הטל האחרונות, לפני פרידתן מהטבע. לנצח.
שד הטבע, מיסטר גרין, השד האהוב עליי, תמיד היה יושב להביט איתי על הטבע, אבל הפעם זה לא קרה.
במקום מיסטר גרין הגיע מישהו אחר.
איתמר.
הוא בא לברך אותי בבוקר טוב, ואני התמוגגתי בשקט, בפנים. לאחר מכן ישבנו ודיברנו יחד, שיחת חולין.
ואז התחלתי להרגיש קירבה.
ובאותו רגע התחלתי להרגיש גם מעט דאגה, כי ידעתי מי יופיע- מר סוכריות צבעוניות.
וזה קרה.
הוא נעמד על כתפי ונשען על תלתליי הכתמתמים.
"מוכנה?" הוא לחש באוזני.
לא יכולתי לענות לו כעת. הייתי עם איתמר. הוא ניצל את ההזדמנות.
"ידעתי שזה מה שתגידי", עקץ אותי, ואז הקיש באצבעו.
לרגעים אחדים לא קרה כלום. לאחר מכן איתמר ליטף את כתפי והלך, ואני הרגשתי את האהבה מתמוססת בתוכי, מתרסקת.
שוצפת וקופצת, מתפרקת.
מר סוכריות צבעוניות חייך בשביעות רצון והקיש באצבעו שוב.
איתמר התקדם לעבר האויבת הגדולה ביותר שלי, נעמה.
היא ישבה ושיחקה עם המכשיר הנייד שלה.
הוא כרך את זרועו סביב הכתף שלה, והחל מדבר אלייה בלחש. ואני ידעתי שזהו הסוף.
תגובות (1)
נו בוודאי שתמשיך, צריך לראות מה יקרה איתם כי כרגע אני חייבת לומר שאני טיפה מבולבלת אבל זה רק אומר שאני רוצה להמשיך לקרוא כדי להבין.
זה באמת מאוד מעניין, אני מחבבת את הרעיון של שדים לכל דבר ואני ממש סקרנית לגלות מה מטרתו של מר סוכריות צבעוניות ואיך הגיבורה תנצח (או לא).