מצוד הנבלים: פרק 28- רות, סוף.

עכשיו, כשכריס הלך, אדוארד לא ידע בדיוק מה לעשות. הכל היה מבולגן אצלו בראש עד שכבר לא הצליח לחשוב כמו שצריך. האיום של איב הוסר, אבל מה עם האחרים? יש עוד חמישה שבוודאי מסתובבים בארמון חופשי, ומי יודע מה כבר הספיקו לעשות. מתפקיד יד ימינו של הנסיך עליו לגלות זאת ולנסות לסדר את הדברים.
"בואו." הוא פנה אל ג'ק ופרספונה שעדיין עמדו לצידו ותהו בעצמם מה לעשות.
"לאן הולכים?" ג'ק הצעיר שאל אותו.
"לחפש את אבא שלי." השיב כשצעד קדימה. הם התקדמו אחריו. "אם יש מישהו שיוכל להבהיר את המצב- זה הוא."
"אבא שלך זה הקוסם הגדול הזה, מרלין, נכון?" פרספונה הגדילה עיניים בהתרשמות.
"אה- כן. כן." אדוארד הוסיף להנהן בראשו.
"זה אומר שגם לך יש כוחות קסם מדהימים כאלה?"
"אה… אני מניח. אפשר לומר." הוא חצי חייך, עדיין מתרשם בעצמו מהתואר "מדהימים" שפרסי הוסיפה.
"אולי תוכל להראות לנו מתישהו." היא הציעה.
"הו, אה…" היא היסס מעט בתשובתו. "כן. אולי. מתישהו." הוא נעצר על יד דלת גדולה שדמתה לכל דלת אחרת בארמון. היא הייתה זהובה ומעוטרת, ומעט פתוחה. זה גרם לאדוארד לחשוד שמשהו קורה. הוא דחף את הדלת בעדינות וחשף לפניו את התמונה בהדרגה.
מסביב לשולחן העגול, השחור והכבד ניצב אביו עומד, ומולו איימי, ביתה של המלכה הרעה. הם דיברו בניהם בשלווה, ואדוארד היה יכול להישבע שמעולם לא ראה אותה מאושרת כל כך (אך זה, כמובן, היה מאוד יחסי. איימי מעולם לא חייכה בפני אף אחד. מה ש… גם היה די מחשיד באותה סיטואציה). בצד החדר ישב רג'י, בנו של המכשף מפרס, וצפה עליהם. הוא היה נראה די משועמם. בצד השני של השולחן עמדו עוד שניים שהכיר, מתוך שלושה. אלה היו נואר, ביתה של שלגייה, וקארל, הבחור שהגיע מ"העולם המודרני". אדוארד תהה מה דווקא נואר עושה שם. שניהם דיברו עם אישה מבוגרת ונאה, ששיערה החצוי בצבעי השחור והלבן הזכיר יותר מדי את זה של קארל. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה ומעיל פרווה מפוספס וגדול על כתפיה הצנומות. פניה היו לבנות ובהירות, ושפתיה אדומות כדם. היא חייכה בחיוך שמטרתו לא הייתה ממש ברורה.
"אבא?" אדוארד פנה אליו כשהדלת לבסוף נפתחה לרווחה. "מה קורה כאן?" הוא התקדם לקראתו, וג'ק ופרספונה אחריו.
"רק עושה את העבודה שלי, אד." הוא הסביר לו בחיוך. "אני עוזר למי שזקוק לעזרה."
"באמת?" היו לאדוארד ספקות. "אבל לא רציתם," הוא הפנה מבטים לקארל ואיימי. "לעשות משהו… רע?"
"זה מה שכולם מניחים." קארל ענה לו, והוסיף למשוך בכתפיו.
"תן לי לחזור אלייך אחר כך." מרלין אמר לבנו, ושב לשיחתו עם איימי. הוא הגיש לה תפוח אדום וגדול. "תני לה את זה, והיא תרגיש הרבה יותר טוב."
"תפוח קסום?" היא שאלה בגיחוך לאור האירוניה. "מה הסיכויים?"
"אני לא משטה בך." מרלין הרגיע אותה.
"אין לך את האומץ." היא הסכימה. "אני אלך להביא לה את זה." היא התרחקה ממנו ותוך כדי בחנה את המתנה שנתן לה.
"היי, איימי!" היא שמעה מאחוריה את קריאתה של נואר. "חכי רגע." היא נעצרה וזו התקדמה לקראתה בריצה קלה. חיוך קל נמתח על פניה, אחד שלא היה בדיוק ברור לה.
"מה?" היא שאלה בתהייה.
"אני יודעת שהרבה קרה ושאנחנו לא ממש חברות, אבל… הייתי רוצה לעזור לך." היא הסבירה בעדינות.
"איך בדיוק?" איימי הסתקרנה.
נואר התקרבה לרג'י וסימנה לו לקום על רגליו. הוא נאנח והתרומם ללכת אליהן בלית ברירה. "עדיין נשארה לי משאלה אחת." כשאמרה זאת, איימי הבינה ישר. "אני רוצה שאת תשתמשי בה."
"זה בכלל אפשרי?" איימי שאלה אותה.
נואר הביטה על רג'י. "אני מניח." הוא השיב לשאלתה.
איימי עיקמה את פיה. "אבל אם אבקש את המשאלה השלישית, זה לא אומר שתחזור למנורה?" רג'י משך בכתפיו בחוסר עניין לגבי הרעיון, אבל לא שלל אותו. "אז… אני אבקש שתהיה חופשי." היא אמרה והפתיעה את כל הנוכחים ששמעו אותה, אולי אפילו גם את עצמה. היא ידעה שלכולם היה קשה להאמין שהשתמשה בהזדמנות הפז הזאת לעשות משהו שלא יהיה לטובתה האישית בלבד, ועוד משהו שאפילו יעזור לאדם, או לג'יני, אחר. הם באמת חשבו ככה, והיא ידעה, אבל היא גם ידעה שהבקשה הזאת לא הייתה חסרת כפיות טובה לגמרי. היא לא רצתה לחזור ולחפש את המנורה שלו אחר כך, זה יבזבז לה יותר מדי זמן שהיא רצתה לנצל לדברים חשובים יותר. וחוץ מזה, זו תהיה הליכה משעממת לעשות לבד.
רג'י הקיש באצבעותיו, עדיין המום ממה שביקשה, ופעל לפיה בכל מקרה. דבר לא השתנה, לפחות זה לא היה נראה ככה, אבל היה אפשר להרגיש בתחושה אחרת שהגיעה ממנו. איימי בחנה אותו היטב, הוא הסתכל עליה עושה את זה.
היא העלתה חיוך קצר בין לחייה. "בוא." היא תפסה בזרועו עם ידה החופשייה במהירות, ושניהם פנו לצאת מהחדר, ומהארמון בו היו, לכיוון ארמון הכתר, ביתה של איימי.
הם עברו על פניו של אדוארד כאילו בכלל לא היה שם. זה שוב גרם לו להתבלבל ולתהות האם משהו לא בסדר פתאום. האווירה הייתה כל כך רגועה, שלווה מדי, מוזרה מאוד.
ואולי זה גם היה קשור לעובדה שהמלך עמד בדיוק מאחוריו.
כשאדוארד הפנה בעדינות את מבטו לאחור, הוא הבחין שארתור ניצב בפתח הדלת. משם הוא התקדם פנימה, לכיוונו של אביו, מרלין. אדוארד קפא במקום. הוא די חשש בקשר למה שיקרה, לאחר המריבה שניהל עם כריס. המלך היה נראה מעט עצבני.
"מה קורה כאן?" ארתור שאל את מרלין כמצופה. גם הוא שם לב שהמצב שם היה די מיוחד. "מי האישה הזאת?" הוא הסתכל על זו שעמדה לצידו של קארל.
"קרואלה דה ויל." היא הציגה את עצמה בכבוד, והתקדמה אליו בהליכה מגונדרת וחיוך סקרני. היא הגישה לו את ידה, והוא לחץ אותה בכוחו המסיבי. קרואלה השחילה את ידה מאחיזתו ועיקמה את פיה באכזבה. הוא לא עמד בדרישותיה. כולם יודעים שגבר אמור לנשק את ידה של הליידי. "הא, אהבתי את המעיל!" היא שמה לב לכתפיות הפרווה שנתפרו למלבושו, וזה החזיר את החיוך לפניה.
"הו, אה, תודה." ארתור ענה, כנראה כפי שהיה אמור להשיב למחמאה כזאת. הוא לא בדיוק ידע, מעולם לא התקילו אותו עם מחמאות מסוג שכזה. "מרלין." הוא פנה למכשף הבכיר שלו. "מה אתה עושה?"
"מה שאתה היית צריך לעשות מזמן." הוא אמר בטון מבקר וקשוח במיוחד. אי אפשר היה שלא לשים לב לעצבנות שבקולו. "את מה שטוב לכולם, ולא רק לך."
"אתה מפקפק בהחלטות שלי?" ארתור החמיץ את מבטו ושילב את ידיו בזעף.
"אמרתי לך כבר לפני כן שכן." הוא השיב לו. "והפעם אני לא אעזור לך לבנות חומה נוספת."
"לא התכוונתי." ארתור הנמיך מקולו.
"תשכח ממה שעוד תכננת, ותקשיב לי סוף כל סוף." מרלין ביקש ממנו. "אני אומר לך זאת מול כולם, כי הם צריכים לדעת. כשהשמש תעלה בשמיים עוד כמה שעות, כבר לא יהיה אפשר להסתיר את הכישלון של התוכנית שלך. כל מי שהיה מעבר לחומה יחזור לביתו הישן, ומי שפעם גר שם ישוב גם הוא. ואתה- אתה תשקול מחדש את מה שעשית, ותבין ששום הון שבעולם לא היה שווה את זה. אתה תבין שהבן שלך, החברים שלו, הם עשו את הדבר הנכון כשפירקו את מה שהפריד בין כולם. אז אני אומר לך כבר עכשיו- הגיע הזמן שגם אתה תעשה את הדבר הזה."
"אני מניח שאין לי הרבה ברירות, לא?" ארתור לא התלהב במיוחד מהרעיון.
"אתה יודע שאני צודק." מרלין תבע ממנו להודות. "אמרתי לך שזה לא ייגמר טוב."
"בסדר." ארתור הנהן. "אודיע על כך בנשף המלכותי מחר." הוא הסתובב ובא לצאת מהחדר. "מי שנמצא פה… הם על אחריותך, מרלין." הוא סיכם ונעלם מחוץ למסדרון.
מרלין העלה חיוך של הקלה על פניו. הוא הכיר את ארתור טוב מאוד. הוא ידע שמתי שאין לו כוח לריב איתך, סימן שכבר ניצחת. הוא בא והתקרב אל אדוארד, בנו. "בוא נלך." הוא טפח על שכמו. "אני, אתה והחברים שלך." הוא הסתכל על ג'ק ופרספונה, וסימן להם להצטרף. הם צהלו בשמחה ללא קול, והלכו איתם יחד.
לנואר, שהסתכלה עליהם מרחוק, עלה רעיון מצוין. "בוא נלך לבית שלי!" היא תפסה בידו של קארל ומיהרה לגרור אותו יחד איתה.
"רגע, זאת אומרת, לפגוש את ההורים שלך?" החשש המובהק נדבק אל פניו, עם זאת, הוא לא התנגד ללכת איתה.
"הו, הם הולכים לאהוב אותנו!" אימו קבעה זאת בהתרגשות גדולה, ומיהרה להצטרף אליהם.