אין לי טעם לחיים, אין לי טעם למחר. (פריקה )

אני לא רוצה לחיות יותר.
נמאס לי.
אין לי טעם לחיות.
אני אף פעם לא שמחה, לא באמת.
בחגים והמסיבות אני תמיד מחייכת וצוחקת בחברת אנשים, אבל ברגע שאני לבד החיוךפשוט נמחק לי, אני לא מצליחה להחזיק אותו.
אני לא מרגישה כלום.
רק מידי פעם שנאה ועצב.
אני מרגישה כאילו הלב שלי הוא גוש קרח שהדברים היחידים שהוא יכול לעשות זה לשלח שביבי קרח חדים וקרים של שנאה או להינמס מעט ולזלוג דרך העיניים.
אני כל היום רואה סרטים וקוראת ספרים.
אני חיה דרך הדמויות על הדף או על המסך.
סופגת אותן לתוכי ופולטת מדי פעם את מה שצריך.
אני מרגישה ריקנות וקור.
אין לי כלום בחיים ששווה לחיות למענו.
כולם חושבים שאני שקרנית גרועה.
זה שקר.
אני שקרנית מעולה. כל החיים שלי אני משקרת.
משקרת לגביי הרגשות שלי, משקרת לגביי המחשבות שלי
וסתם ככה אני משקרת גרוע כדי שלא יעלו עליי.
אני גם שחקנית.
כולם חושבים שאני בעיקר דרמטית, אבל שאני יודעת לשחק.
אין להם מושג איזו מין שחקנית אני.
כל יום אני משחקת- משחקת את הילדה התמימה והמתוקה שתמיד מחייכת.
אני שחקנית ושקרנית כל כך טובה, עד שלפעמים אני מצליחה להאמין לעצמי שבאמת הכל בסדר ואני מאושרת.
הלוואי שזה היה ככה באמת.
נמאס לי מלהיות.
אני לא רוצה להיות קיימת.
אני גם ככה אוויר.
אני שונאת את ההתנהגות של האנשים,
אנוכיים, אגואיסטים, חסרי התחשבות ורגשות.
שמים לב אליי רק כשאני אומרת משהו לא במקום ואז צועקים עליי, צוחקים עליי כשאני נכשלת, מדברים איתי כשצריך ממני משהו.
אבל רב הזמן אני אוויר.
אז למה לא להפוך באמת לאוויר?
לישון לנצח בשלווה תמידית?
לאחרונה אני שמה לב שאני מתפללת להיות חולה.
להיות חולה במחלה סופנית.
כי אם לא אהיה חולה, איך אמות?
אני לא מעיזה לפגוע בעצמי. אני מפחדת מידי מלהכאיב לעצמי.
והרי גם ככה כבר שנה שאני מרגישה חולה, אז למה שאני לא באמת אהיה חולה ואגמור עם הסבל הזה?
מה שמעניין אותי זה איך אנשים ירגישו אחרי שאמות.
מה הם יחשבו על זה.
האם יתגעגעו אליי?
או שסתם ישכחו ממני אחרי מספר חודשים וימשיכו בחייהם כאילו כלום לא קרה?
אני רוצה לגלות את זה.
נמאס לי כבר!
למה לי לחיות יום ועוד יום?
להמשיך להיאבק,
אם אין לי בשביל מה?