פעימות של כאב – חלק רביעי

'התעוורתי' זו הייתה המחשבה הראשונה שחלפה בבהלה בראשי. השחור שאפף את העולם אליו הושלכתי
היה סמיך והתגבש לישות חסרת צורה שנהמה באוזניי דממה – דרך הביטוי היחידי שהכירה בחייה.
ניסיתי לקום אך משהו עצר בעדי ונותרתי לשכב על הרצפה הנוקשה שאף היא, באופן בלתי נתפס, הייתה ריק נוקשה וזועם.
לפתע, קרני אור חמימות חדרו במרחק של כשתי מטר ממני אל המקום שהקור בו הסתמן זה כבר בדוק של כפור שהחל להתלכד בגבישים קטנטנים על בגדיי. קרני האור התקשו לפלס דרכם בחשכה המתעבה ובעת התקדמותם הפכו לנגד עיניי לנחשולים מתפתלים של זוהר.
משהגיעו אלי לבסוף עטפו הם את גופי ונשאו אותי מעלה. עוד ועוד נחשולים הופיעו, האחד אחרי השני והצטרפו למאמץ המשותף שגייסו על מנת לעטוף את כולי. משעשו זאת לא היה עוד כל זכר לחשכה ואני נזרקתי אל תוך עולם רבגוני שמשנקלט במוחי הפכה המציאות תמוהה ובלתי אפשרית;
הילד הקטן – תינוק רך בשנים – שיילל בעריסה ההרוסה לא היה מוכר לי כהוא זה, אך בני הזוג שמצאו אותו בפארק העירוני מאחורי עץ האלון האדיר גרמו ללבי להלום בפראות, לעיניי להעלות דמעות בקצב מהיר ולמסתורין להתבהר.
האישה; לבושה בשמלת ערב צהובה ופרחונית שהחמיאה לתווי פניה העדינות, אספה את ידיה והצמידה אותם אל לוח ליבה, על פניה הבעה מופתעת שנמהלה כלאחר יד בחמלה. זו הייתה מוכרת לי יותר משהיה כל דבר אחר בחיי.
טוב לבה קרן אף מבלי שהצטרכה להוציא הגה מפיה ואילו אף כשראיתי את שפתיה נעות שום קול לא הגיע לאוזניי. בן זוגה קרב אל העריסה ועטף את התינוק הרך בזרועותיו החסונות. גם הוא דיבר אך נבצר ממני מלשמוע את דבריו. הוא קרב אל האישה והושיט לה את התינוק בחיוך מואר.
בשלב זה דמעות של אושר הציפו את עיניה ומפלס הרגשות שגאה בי גרם לי להישבר.
זה הייתי אני, התינוק הקטן בעריסה. אני שאומצתי בידי זרים שהפכו עבורי להורים תומכים ומסורים. הפכו למושא אהבתי שהייתה חסרת גבולות ומעצורים ושנקטעה באכזריות בהיותי בן שתיים-עשרה…
התמונה השתנתה.
הפארק החל להתערבל סביבי ולהתכווץ אל תוך עצמו עד שמצאתי את עצמי סחרחר ומוכה צער באותו יום נוראי…