מתכון לצרות

"אני בטחתי בך." היא אמרה בשקט ומשהו במבטה פגע בי יותר ממה שחשבתי שהיא יכולה.
לא באמת היה הרבה להרוס, משום שמה שהיה בינינו לא היה ממש מערכת יחסים, זה היה קרוב לכך, אך לא בדיוק.
אם לומר את האמת, אני אפילו לא ממש בטוח מה גרם לי לפנות אליה אז, בפעם הראשונה שראיתי אותה, אני פשוט יודע שהיא לא הייתה ממש מוכנה לזה, ואני מניח שזה היה רוב הכיף בזה.
אז אולי אני לא יכול להסביר למה בדיוק מערכת היחסים שלנו התחילה, אך דאגתי שהיא תהיה חתיכת מערכת יחסים.
לקחתי אותה למוזיאונים, לאתרי זיכרון, לפארקים, לעזאזל לקחתי אותה לשמורות טבע.
דאגתי לנשק אותה בכל מקום שאליו הגענו, דאגתי להשאיר אותה מסוחררת משמחה, הראתי לה עד כמה כל דבר במקום ההוא יפה, אפילו הפשוט ביותר, הרסתי את המקומות האלו עבורה לנצח.
ידעתי שבכל פעם שהיא תחזור לאחד המקומות האלון, היא תיזכר בי, משיט את שיערה מפניה, מסביר משהו מטופש על פרט שולי זה או אחר, טעמי יתפשט בפיה כמו דם בכל פעם שהיא תגיע לאחד מאותם מקומות.
אני מניח שבאמת הרסתי הכל בשבילה, אבל זה הרס כל כך יפייפה שאני לא יכול לגרום לעצמי להתחרט עליו.
יש פשוט משהו כל כך מנחם בזיכרון של האירועים ההם שגורם לזה להיות ברור כשמש שלא הייתי עושה שום דבר אחרת ועל כן, אני לא יכול לומר כי אני מצטער על כך באמת.
יכולתי לראות לפי הבעת פניה שהיא לא מרגישה אותו הדבר כמוני, שברגעים אלו ממש, היא מבינה למה לסופות יש שמות של אנשים. בגלל שבדיוק כמו הסופות אנחנו מגיעים בסערה, הופכים כל מה שנמצא בדרכנו ועוזבים באותה פתאומיות בה הגענו.
"את ידעת שזה עומד להיות מתכון לצרות כבר מההתחלה," אני אומר, ומבטי נאחז בשלה, קולי נשמע פשוט אדיש כרגע, בעיקר בגלל שיש הרבה יותר מידי רגשות מעורבין בכל הסיפור הזה גם ככה."אז אל תנסי להפיל את כל האשמה עליי."