שירבו נשמותינו כרימון
"מדוע אינך טועמת מגרעיני הרימון, שרה'לה? את הרי יודעת שזו מצווה".
– "כי הם נורא חמוצים, אמא. אני רוצה עוד מהתפוח בדבש".
"איך את יודעת שהם חמוצים כשלא הכנסת אפילו גרגיר אחד לפה?".
– "שכחת מה קרה בפעם האחרונה שטעמתי רימון?".
"אז היו לך קצת סיוטים בלילה. זה לא אומר שהרימון גרם לזה".
– "זה היה הרימון".
"שרה'לה, חמודה שלי, רימון לא גורם לחלומות רעים".
– "הוא כן, אמא".
"מי סיפר לך את השטות הזאת?".
– "את".
"אני? מה? מתי אמרתי לך דבר כזה?".
– "בחג שעבר. השארת לי פתק מתחת לכרית".
"מתוקה שלי, אין לי מושג על מה את מדברת".
– "השארת לי פתק עם מסגרת שחורה. כמו הפתק שתלית בלוח המודעות אחרי שאבא נפטר".
"שלא תעזי להטריד את מנוחתו!".
– "מאוחר מדי, כי נראה שהוא כבר התעורר. למען האמת, הוא עומד ממש מאחורייך, ובדרך לקיים את מצוות 'שירבו נשמותינו כרימון'".
תגובות (4)
קטע יפה וכתוב נהדר
תודה רבה.
הסוף ללא ספק מפתיע ומצמרר מעט
כשעבדתי על הקטע, בהתחלה, תכננתי לכתוב סוף אחר. אפשר להגיד שהסוף הנוכחי למעשה "בא משום מקום" לקראת סיום הכתיבה.