השטן הקטן

ככה גמרתי, כשאני מוצג בכלוב כמו איזה סחורה לעוברים ושבים, מי היה מאמין שאני אשמח להיות כאן.
אותו אוכל, אותם מים, יום רודף יום באותם ארבע פינות שלעולם לא יתחלפו.
נמאס לי מהחיים האלה, אין לי הבעות פנים שמעבירות רגש, מה יותר גרוע מלסבול עכשיו? לדעת שאמשיך לסבול בכל ימי הבאים.
המניאק הקטן הזה, הפך את חיי לגיהינום, הוא מאותם הילדים האלה, הפושטקים שיש בתוכם שד קטן, הם רעים, הם הופכים את היום לשחור לכל מי שסביבם. הוא כמו כל הילדים האלה שכל כך רזים שצוחקים עליהם, אז הוא חייב לכפר על הביטחון העצמי הנמוך, בכך שהוא משליט טרור על כל מי שסביבו, ככה הוא מקבל את הכוח שהמראה לא נתן לו.
וההורים שלו, אלוהים אדירים, במקום להראות לו מי הבוס נותנים לו לדרוך עליהם. הם מאותם הורים שאבדו עצות, שניסו בכל דרך אפשרית לשנות את הילד למשהו טוב.
עד שבסוף החליטו לקנות לו אוגר, לתת לו אחריות על חיים אחרים, שידע לאהוב, לשחק ולדאוג. אבל הם לא יקנו לו חתול או כלב, זאת אחריות גדולה מידי, זאת אחריות לטווח ארוך. לחתול או כלב נקשרים כי הם כן יכולים לעשות הבעות פנים חמודות, כי אותם שומעים כשכואב להם. אם הרגת את החתול או הכלב שלך אתה רצחת מישהו, אז במקום זה נקנה לו אוגר, הכי נורא הוא ימות בטעות, או שמקסימום נחזיר אותו לחנות. הרי אי אפשר להיקשר ממש לאוגר.
אני הייתי צריך לרוץ בשדות ולפנות לאן שבא לי, במקום זה אני רץ בגלגל שלא נגמר, לא משנה כמה ארוץ שום דבר לא ישתנה, אני תמיד יישאר כלוא פה. כל יום אני מתעורר לאותו דבר, כל יום הפושטק הקטן יחזור מבית הספר בריצה שטנית אליי, בשביל לנער אותי ואז לזרוק אותי מהאוויר לראות איך אני נופל, לשמוע אותי צווח, אותו זה מצחיק. כשאני צועק רק הוא שומע, הצווחה שלי כל כך חלשה שאף אחד לא שומע שאני זקוק לעזרה. פעם חשבתי שיש לי חיים חרא, עוד כשהייתי חיי בחנות, כל אוגר שנקשרתי אליו והיה לי לחבר נלקח ממני אבל כנראה שמישהו שם למעלה צוחק עליי, מן הפח אל הפחת.
עדיף לחזור לשם מלחיות עם המניאק הקטן, אולי מי יודע ייקחו אותי משפחה שרואה בי יצור חי ולא צעצוע. אני לא יכול להישאר פה עד סוף חיי, שכרגע נראים קרובים מתמיד.
היום הגואל הגיע השעה כמעט אחד בצהריים, הוא אמור להגיע כל רגע, הינה הוא, המפלצת הקטנה מתקרבת אליי,פותחת אל הכלוב ומרימה אותי "חזרתי הכי מהר כדי לשחק איתך, אני אוהב לשמוע את הצפצופים שלך" הוא הרם אותי גבוה, הכי גבוה שיכל ואז עזב אותי. אני רואה את הרצפה מתקרבת ומנסה לצעוק, אבל הקול נבלע, זה כמו באנג'י בלי חבל. ההרגשה של הפגישה עם הרצפה חדה כמו סכין, אני צועק,צווח נותן לו את התענוג שבכאב שלי, הבן זונה תפס בי בשתי אצבעותיו הגרומות "אתה חמוד כשאתה מצפצף" הלב שלי לא מפסיק לדפוק אני עוד פעם קרוב לנפילה, אם אני אנשך אותו הוא יפיל אותי, בעצם הוא יפיל אותי בכל מקרה, עכשיו זה הרגע אני חייב לעוף מכאן, אני נושך הכי חזק שאפשר נועל את הלסת על האגודל שלו, הוא עוזב את אחיזתו אבל במקום ליפול, אני ממשיך לאחוז, הדם שלו נשפך אל תוך חלל פי, הוא מנער בלי סוף מנסה לגרום לי לעזוב, אבל אני לא עוזב,. אני כמו האדם על השור הזועם הוא מנסה לנער אותי מגבו,עכשיו תורי להראות לבן זונה מזה כאב.ואז בבת אחת כאב חד בכל צד גופי הימני, הוא חבט בי בקיר ואני נופל, אבל הפעם הנפילה הזאת מספקת, בפעם הראשונה אני מצליח לחייך כל הדרך לרצפה חיוך מלא דם. הוא בורח מהחדר ואני סופסוף חופשי, החלון סגור, זה משאיר לי ברירה אחת, אני הולך הכי מהר עובר בדלת החדר שהוא שכח לסגור, עובר במסדרון הארוך ומגיע לדלת הכניסה, שיט, היא נעולה אני מסתובב לאחור אבל זה כבר מאוחר מידי, ההורים והילד נעמדים מאחורי." אמרתי לך שזה רעיון גרוע להביא אוגר, תראה מה הוא עשה לנסיך שלנו" והתחילה לצעוק "עכשיו אתה מחזיר אותו לחנות, עכשיו" הוא תפס אותי עם מגבת, פחד שאנשך אותו, הוא החזיר אותי לכלוב ולקח לאוטו, הצלחתי לשנות את חיי, מחר אני אתעורר במקום אחר.