מוות בגירסה קצת אחרת||חלק שני

תלתלים אפורים נפרשו על הכרית הלבנה ואלינור נשענה לאחור, שוקעת לרכות הכסתות. השנים השאירו בה את סימנן. קמטים עדינים כציור עיפרון בזוויות עיניה ופיה וזיכרונות טובים ורעים כאחד נוצצים כאבנים טובות במוחה. החיים נהגו בה ביד טובה ועכשיו ידעה; הגיע זמנה להיפרד מהם לשלום ולשקוע לריק העמום שמחכה בסוף הדרך.
המוות הוא רק שלב נוסף במסע הארוך ורצוף החוויות שהיה חייה והיא ציפתה לו כמו שציפתה לכל דבר אחר, בחיוך קטן וצופן סוד ועיניים כחולות פקוחות לרווחה ורואות את העולם.

שיעול לח הרעיד את גופה הגרמי, עצמותיה הזקנות רוטטות בעוצמת המאבק לנשימה הבאה. נו אלי, חשבה לעצמה כששיעול נוסף חצב את דרכו הכואבת במעלה גרונה, באמת הגיע הזמן לומר שלום.
במחווה אחרונה לחיים היא הרימה את ידה לאחוז במשכית שנתלה על צווארה, אצבעותיה נפוחות המפרקים נכרכות סביב אליפסת הזהב בחיבוק האחרון לאדמונד, אהובה, שתמונתו נצבעה בצהוב במהלך השנים ונשמרה בבטחה בתליון.
שפתיה המקומטות נפרשו בחיוך אחרון בשעה שקיפאון המוות הזדחל מקצות אצבעותיה ובמעלה גפיה לעבר ליבה, המישור האחרון במסע מתחיל.

"את מחכה לי?" קול נערי שאל בהפתעה. הדוברת עמדה לצד המיטה, מעבירה את משקלה בחוסר נחת מרגל לרגל. נערה בלונדינית מחומצנת, מאופרת בהגזמה מסוימת בצללית ירוקה וליפסטיק ורוד.
"אני לא בטוחה," מלמלה אלי מרגישה את ההפתעה שראתה בעיניים החומות משתקפת בעיניה. "ציפיתי למישהו מבוגר יותר." הסבירה לנערה המבולבלת בטון אימהי, "את באמת שלא צריכה להסתובב בשעות כאלו."
מוות מצמצה בהלם, ריסיה העבותים מרפרפים על לחייה כמו כנפי אש כנגד אור המנורה, זה באמת היה אירוע חד פעמי. האישה הזקנה ששכבה מתחת לשמיכת הטלאים הצבעונית חיכתה לבואה (חידוש נחמד שהיא בהחלט יכולה להתרגל אליו, מוות תמיד הרגישה שהיא מבלה זמן ארוך מדי ברדיפה אחר אידיוטים שניסו לברוח מפני העובדות, לבני אנוש באמת היו מספר רב למדי של התנהגויות חסרות פשר).
"אין ממש שעה כאן." מלמלה בסופו של דבר. מעדיפה כהרגלה למלא את הדממות במילים אפילו שהפגישה עם אלינור בהחלט לא הייתה הפגישה שאליה הייתה רגילה. היו חסרות מספר צעקות בהלה וגלגולי עיניים מבועתים כדי להפוך את המצב לרגיל, אלי פשוט הייתה רגועה מדי.
אלינור טפחה על קצה המזרן בידה גרומת האצבעות, עורה החיוור דמוי הקלף בוהק כנגד השמיכה מלאת הצבעים. "שבי לך פה וספרי למה את מתכוונת. אני מתגעגעת לעליזותם של הצעירים, נכדיי מבקרים לעתים רחוקות…"
מוות סקרה את פניה הנעימות של הגברת המזדקנת ותהתה איך יכלו נכדיה לבקר לעתים רחוקות בלבד, אלי נראתה כאחת מאותן סבתות אוהבות ששמרו בקופסת פח ישנה סוכריות לילדים והסכימו שתקפוץ על הספות.
היא התיישבה בקצה המזרן וחיבקה את רגליה לחזה, משעינה את סנטרה על ברכיה הגרומות ותולה את עיניה בציור השמן שנתלה מעל המיטה. "הזמן מתנהג אחרת כאן, אנחנו בפיתול עזוב של נהר הזמן." הסבירה בקול שנעדרה ממנו העליצות הקופצנית שלרוב נשזרה בטונה שדיברה עם המתים הטריים, משהו באלי פשוט לא דרש את התחפושת העליזה.

"זה ציור יפה." פלטה בפתאומיות שגרמה לה לצחוק, היא באמת התנהגה כמו טירונית, הכרובים יצחקו כשתבוא לדרוש את קפה הבוקר שלה. אלי התרוממה לישיבה כנגד הכריות הרכות שנדחפו בצמוד ללוח הראש של המיטה והסתובבה להביט בציור שנתלה מעל לראשה. ציור פשוט בצבעים חמים של כלבה מניקה שני גורים, פרוותה האדמונית של האם מבריקה בבריאות ואפיהם השחורים של הכלבים הזעירים דחופים בביטחון חיקה של אמם.
"אדמונד הזמין אותו כשאמרקד המליטה בפעם הראשונה. אמרקד הזו… היא הייתה כלבה טובה." אלי נאנחה בחיוך מעורפל, (מוות הרהרה בהיסח הדעת שדה וינצ'י יכול היה להיעזר בה לציור המונה ליזה הבאה שלו) נותנת לזיכרון להירקם במוחה במלוא צבעיו.
אדמונד והיא מצאו את אמרקד מלקקת את גוריה באביב, בין ענפיו הרכונים של עץ האברש כסוף הפריחה, עלי הכותרת הקטנטנים צנחו כמו טיפות כסף זעירות על פרוותה הארמונית של כלבת הסטר האירי. והיא שכבה שם על צידה וליקקה את ראשו של גור קטן אחד, מין יצור ערום וורדרד. חסר עונים ותלוי לחלוטין באהבת אימו.
אלי מעולם לא שכחה את התמונה של כלבת הצייד קלת הרגליים ואצילת התנועה שוכבת על צידה ובעיקול גופה נמים בשקט גוריה רכי הימים.
"אף פעם לא הסתדרתי עם כלבים," משכה מוות בכתפיה וחזרה ללעוס את המסטיק שעד אותו רגע שכחה שישנו בפיה (להגנתה, היה זה באמת מפגש יוצא דופן) "הם מרגישים שאני באה ותני לי לספר לך – קקופונית הנביחות האלו אינן ערבות לאוזן." רעד קל הרטיט את עמוד השדרה של מוות שנזכרה בכלב הרועים העצום שנבח עליה בפעם ההיא, כשהגיעה לאסוף רועה צאן שנהרג בנפילה.
זאת לא הייתה אשמתה שהאיש החליק מהמצוק למותו, זאת לא הייתה אשמתה אף פעם ועדיין היא זאת שקיללו אימהות ואוהבים והיא זו שברחה מכלבי רועים והיא זאת שנדרשה לתת הסברים.
אולי אלי צודקת והשעה מאוחרת מדי, לא הנידה בראשה בחוסר הסכמה הלך הרוח הקטנוני הזה אינו הולם אותה.

אלי היקרה לא מודעת לסערת הרוח שבלבלה את האורחת הצעירה שלה צחקקה חרש, מין גיחוך יבשושי ועדיין מלא חן "האין זה נורא…" הנידה בראשה בהשתתפות, הילדה באמת נראתה מעט מזועזעת ממפגשיה עם חבריו הטובים ביותר של האדם.
"עם כלבים אני עוד מסתדרת אבל ברצינות, תקף אותי פעם אווז. אווז! מי מגדל אווזים בתור כלבי שמירה?" היא הדגישה את חוסר ההיגיון בנפנוף רחב של ידיה, צמידי הפלסטיק הצבעונים שענדה על ידה השמאלית ריקדו בקול קרקוש ונקישות כדגש אחרון לתנועה. "בעצם אולי יותר נכון לומר 'אווזי תקיפה', או שאולי זה היה בכלל ברבר…" קולה נחלש בזמן שאבדה במחשבותיה בחיפוש אחרי התשובה, בזמן שהציפור דהרה לעברה בצוואר מתוח ומקור פעור באיום היא לא באמת התרכזה באיזה תת מין של אווז תוקף אותה ועכשיו לא הצליחה להיזכר בוודאות.
"אני חושבת שזה היה ברבר. בכל אופן, הוא היה לא נחמד בכלל וגם לא ממש נאה. אפילו שאת זה בעצם אומרים על ברבורים לא על ברברים."
אלי לחצה על גשר אפה בשתי אצבעות ופלטת אנחת ייאוש משועשעת. "אני לא חושבת שזה מאוד משנה אם זה היה ברבר או אווז." ניסתה להחליק את נוצותיה הסמורות (פיגורטיבית, מוות היא לא תרנגולת אף שאפשר לעתים להתבלבל עם מקשיבים לרעש שעשתה בלי הפסקה) של הנערה הממורמרת שישבה בקצה מיטתה.
מוות נשכה את שפתה, צובעת את שיניה הלבנות באודם הוורדרד "כנראה שלא. אבל אני חושבת שזה ברבר." היא ליקקה את שיניה ועיקמה את אפה "אני חייבת להשיג גלוס בטעם דובדבנים."

אלי הנידה בראשה והחוותה על שידת העץ הכרסתנית שישבה כמו קרפדה זקנה לצד המיטה "קרייג שכחה כאן גלוס פעם, במגירה העליונה, תבדקי אם הוא טוב לך." קרייג, הניחה מוות היא אחת מאותן נכדות שלא באות לבקר מספיק. טוב הפסד שלה, משכה בכתפיה והתרוממה לסקור את תוכנה של המגירה. כשכפות רגליה הנעולות בזוג סניקרס ירוקות ופתוחות שרוכים מרחפות שבעה סנטימטר מהשטיח הפרסי המקסים שנפרש על המרצפות הקרות היא נעצרה לפני השידה והמשכה את ידית הברזל העדינה של המגירה העליונה.
המגירה נעה על צירה בקול חריקה דקיק. "הייתי צריכה לשמן את הצירים." מלמלה אלי בהיסח הדעת.
"המשפחה שלך תדאג לזה." מוות ענתה בלי להרים את מבטה מתוכנה הרבגוני של המגירה. עטים ישנים שכתמי דיו כחולים עיטרו אותם, קופסת תכשיטים משנהב מגולפת ביד, שלוש קוביות משחק מפלסטיק וערב רב של תכשירי איפור זולים יותר או פחות.

"כנראה, אבל זה לא מנומס להשאיר מגירות חורקות." אלי נאנחה ושקעה לאחור לתוך הכריות, משלבת את ידה על חזה בתנוחה שדמתה באופן מחריד למדי לתנוחת השכבה. מוות זרקה לכיוונה מבט קצר וחזרה לחטט במגירה.
"גם לא מאוד מנומס לצרוח כשמישהו אומר לך שלום וזה קורה לי כל הזמן…" אצבעותיה נתקלו בגליל חלק והיא הרימה את ידה בניצחון "מצאתי!" אלי חייכה אל הנערה המתלהבת, מוות הייתה מקסימה למדי אף שמעט אנרגטית מדי. יש בזה משהו לא מכבד שיצור צעיר וכל כך מלא חיים הוא הסוף, מעין אירוניה אפלה.
"הוא בטעם שרצית?" שאלה בעניין. מוות צמצמה את עיניה בריכוז וקראה את האותיות הקטנות שעל צד האריזה "לא זה בטעם אבטיח," הודיעה לבסוף. "אבל זה עדיין טוב, אני די אוהבת אבטיחים אפילו שהם מאוד מלאים מעצמם."
הזקנה התיישרה במיטתה וסידרה באיטיות באצבעות נפוחות מפרקים את שערה הדליל והלבן "לא תנסי אותו?"חקרה את אורחתה הצעירה, מוות הנהנה בהסכמה והסיטה מפניה באצבעות זריזות קצוות שער בלונדיני מחומצן. היא ניגבה את האודם הוורוד משפתיה בגב ידה, משאירה על העור הבהיר מריחה ארוכה בגוון ורוד שעוותי ומרחה בזהירות את הליפגלוס החדש שאך קיבלה.
הצבע המעט כהה יותר החמיא לפניה והיא חייכה בעליצות שליקקה את שפתיה ובמקום הטעם המגעיל של שעווה היא זכתה לטעם המגעיל של אבטיח סינטתי ושעווה (זה עדיין גלוס, הם לא באמת טעימים אף פעם).
"נחמד מאוד, הצבע מאוד יפה לך." החמיאה אלי למוות שזו הביטה בה בציפייה לתגובתה. סומק עלה בלחייה של מוות והיא הרכינה את ראשה שחיוך מסופק על שפתיה, מעטים החמיאו לה על מראה והיה זה נעים לשמוע מחמאה כזו אף שהיא הייתה מעט עקיפה.
מבט קצר החוצה הפך את מוות לחסרת שקט פתאום והיא מוללה את שולי חולצת הטי-שרט הצבעונית שלבשה (חולצה בירוק בקבוק כהה שעליה מתנוססת בגאווה גלופה וורודה-צהובה עם סמלה הלא מוכר של להקת רוק שכל חבריה מתו בדרכים מסתוריות).

"אנחנו כנראה צריכות ללכת," היא מלמלה בקול שקט, לא ממש רוצה לעזוב את חדר השינה החמים ולחזור לעבוד עם אנשים שצרחו וברחו שהופיעה אבל לפיתול הזמן היו דעות אחרות והעיקרית בהן הייתה שהוא מתייבש. "הדלת לא רחוקה, ממש מתחת לעץ הדובדבן."
אלי ספקה את ידיה בשמחה כשמוות סיימה את דבריה, היא כל כך קיוותה לראות את העץ עומד בפריחתו הסמוקה פעם אחת אחרונה. "את יודעת, יקירתי," התחילה לדבר בעודה קמה מהמיטה באיטיות מייסרת. "אני ואדמונד שתלנו את העץ הזה ביום נישואינו, שישים וחמש שנה הוא עומד שם. אינך חושבת שזה מרשים?"
מוות חשבה שזה מאוד מרשים. בשביל בני אדם שישים וחמש שנה היו זמן רב, תקופת חיים שלמה יחד (הם ממש שוברים את סטטיסטיקות הגירושין, מזל שקיימים גם זוגות כאלו).
אלי הניחה את שתי רגליה היחפות על השטיח העבה, כפות רגליה החיוורות שוקעות בסיבים הרכים, עור דק וחצי שקוף מתוח על עצמות זקנות טובע בים של אדום. האישה הזקנה קמה לאיטה, נשענת בכבדות כנגד לוח הראש המגולף. לאחר שנעמדה השאירה את ידה על העץ המגולף, אצבעותיה הנפוחות מלטפות את המהגוני הכהה בברכת שלום אחרונה.

"בואי נלך." אמרה לבסוף ולקחה את קב הפלסטיק שבו נתמכה בשנה האחרונה מאז שהברך הימנית שלה הפכה לנוקשה עד כדי שהפריעה לה בהליכה. מוות הושיטה לה את ידה בהצעה אילמת לעזרה ואלי סירבה לה באותה דממה, היא העדיפה ללכת לבדה את ההליכה הזאת.
"אנחנו קצת ממהרות אז כדאי שנתחיל ללכת." מוות הטתה את ראשה לכיוון הדלת הפתוחה של החדר ואז כשאלי יצאה למסדרון בצעדיה האיטים עקבה אחריה, סוגרת את הדלת הכבדה מאחורי שתיהן בנקישה חרישית שהדהדה במסדרון בסופיות.
השתיים צעדו כתף לצד כתף במורד המסדרון שהוביל לדלת הכניסה, מוות מרחפת באוויר כהרגלה ואלינור מדדה באיטיות לקול נקישותיו הקצובות של קבה.
הן חלפו על פני דלתו הפתוחה של חדר המוזיקה שבמרכזו ניצב פסנתר הכנף הלבן של רודריק סבה של אלינור, הכלי העתיק יבב מנגינה מלנכולית לשנייה קצרה לפני שנתן דממת צעדתן להמשך. והן חלפו על פני דלתו הסגורה של המטבח שנדף ממנו ריח בישולים מגרי תיאבון וקרקשו בו המחבתות והסירים לשלום. והן חלפו על פני דלתו של הסלון והחום של תנור העצים הגדול נשק לעורן ורחש הגזירים המתנפצים איחל להן דרך צלחה.
לבסוף הן חצו את מפתן הדלת והמרצפות הנקיות התחלפו ברכות האדמה. "יהיה עצוב פה עכשיו שאף אחד לא ישקה את הוורדים…" אלינור הסתובבה למבט אחרון בביתה, הוורדים האדומים בלטו כטיפות דם על רקע הקירות הלבנים ומוות נזכרה בעצב בנסיכה היפה ביותר, שטיפות דם על שלג נתנו לה את שמה.
"כן יהיה עצוב."

אלינור הסיטה את מבטה מוורדיה חזרה אל בת לוויתה, הנערה הצעירה שקעה לתוך עצמה. כתפיה הרזות מתרוממות להגן על ראשה כמו צב המתכנס לביתו. מתנערת בזעף מהעצב הרגעי שפקד אותה (היא באמת לא הבינה מה המצב רוח המוזר שנפל עליה היום). מוות הרימה את ראשה וחזרה ללכת "כדאי שנלך," הסבירה "הפיתול כמעט יבש לחלוטין." להפתעתה אלי לא שאלה לפשר המשפט החידתי ורק המשיכה לצעוד לצידה בקצבה הייחודית, רגל שמאל, נקישה חדה של הקב, רגל ימין.
הן נעצרו בצלו של עץ הדובדבן הזקן, ענפיו עמוסי הפריחה המטירו עליהן גשם עלי כותרת סמוקים וגזעו הרחב טמן בתוכו את הדלת לעולם הבא.
"טוב כאן אנחנו נפרדות." מוות הרימה את ידה לשלום אבל אלינור שידה נחה על ידית הדלת לא החזירה לה ברכה במקום זאת היא הרחיקה את ידה מהמתכת הממורקת וצעדה לקראתה של מוות.
שהגיע אל מוות הקיפו ידיה הדקות את כתפיה של הנערה והידקו אותה לחזה השביר בכוח מפתיע "את ילדה טובה," לחשה לתוך אוזנה של מוות בקולה הצרוד משחיקת הזמן "ילדה טובה."
במילים אלו פתחה את הדלת והסתלקה במעלה המסדרון הלבן הבוהק, האור חסר המקור מקיף את הגוף הזקן בהילה בהירה.

מוות כתמיד נשארה להביט בה מאחור, תחת כיפתו הסמוקה מחיים חדשים של עץ הדובדבן שנשתל אי אז בחתונה של אלינור ואדמונד. מביטה למעלה לסדקים העמוקים של כלום שהחלו להופיע ברקיע החשוך מוות נאנחה "חבל שלא הגעתי בתקופת הקיץ לא היה מזיק לי איזה דובדבן," היא הניחה יד על הגזע המסוקס, נותנת לאצבעותיה לשרטט את השקעים והצלקות שהשאיר מעברו של הזמן בבשרו של העץ "נוחי בשלום אלינור, ותודה על הליפגלוס בטעם אבטיח."
במילים אלו מוות נעלמה וסביב העץ הפורח חזר העולם למצבו הראשוני. כלום.