עיר של גיבורים- פרק 20- עם השם בא הכוח

"קדימה, תעצבני אותי!"- ברוס באנר, הענק הירוק

היא פקחה את עיניה במחשבה חסרה של מה שקרה לפני כן ואיך לעזאזל הגיעה לשם. הבזקי תמונות שבו ועלו במוחה, אבל לא הטיבו להיות בסדר הגיוני. הראש שלה כאב, כך גם גופה. זרועותיה, גבה, והחזה שלה, הכל פעם בהכאות חוזרות ומתישות. היא הרגישה את ליבה דופק כאילו עומד לצאת ממקומו.
הוא עדיין היה צריך להתאושש ממה שלא קרה.
היא שמה לב למשהו. הקור. היה לה קר. היא בחנה את עצמה והבינה גם למה. בגדיה נקרעו והשאירו אותה, טוב, חצי עירומה. מכנס הג'ינס הכחול הארוך נקרע כמעט עד סופו, שרוולי הגופיה הדקים שלה נפלו ממנה כי לא החזיקו עוד, העליונית האפורה שלבשה בכלל לא הייתה עליה, כמו הנעליים שלה. מסגנון הלבוש המתון שלה החליפה לסגנון חושפני מטריד ולא כיפי במיוחד.
היא רצתה לקום אבל לא יכלה. אולי מהפחד, אולי מהתדהמה. שיערותיה החומות הבהירות התפרעו בפסים דקים על פניה. היא בוודאי נראתה נורא. היא בחנה את המקום אליו הגיעה. זה היה נראה כמו בית ישן ונטוש שאולי בקרוב או עוד כמה שנים יועמד להריסה וייקבר מתחת מגרש חנייה או בניין משרדים כזה או אחר. מקום מבודד. העיקר שהיה שקט.
לפחות ברוב הזמן שהייתה שם.
היא הבחינה במה שהיה נשמע כצעדים של נעליים קלות על משטח בטון שהתקדמו לכיוונה בצעדים מהירים. היא התכווצה בתוך עצמה. היא ידעה שזה לא יעזור, אך זה כבר יצא לה בצורה אוטומטית. אולי איכשהו קיוותה שבכל זאת זה יסייע לה להיטמע ברקע.
"היי, לך." היא שמעה את קולו של הבחור שנכנס לאותו בית ושם לב אליה מיד. הוא נכנס באחד מפתחי הדלת המיותמים והתקדם הישר לכיוונה. היא לא ראתה אותו בקפידה, היה חשוך בפנים, ורק אור מנורות הרחוב והירח סייעו לעיניה להבחין בפרטים. הם, והפנס שהחזיק בידו והאיר בעזרתו על הדרך שלו, ולסירוגין גם עליה, שסנוור אותה לרגעים אחדים.
"עזוב אותי. לך מפה." היא דרשה ממנו בקול צרוד. היא לא בדיוק חשבה מי הוא ומה הוא רוצה, אבל ידעה שלטובתו עדיף לו להתרחק ולא לעצבן אותה עוד יותר.
"קחי." הוא זרק עליה שמיכה עבה ובכך גרם לה להסתדר חזרה לישיבה נוחה וחשופה. היא לקחה אותה מיד ונעטפה בה לפני שיצליח להאיר עליה פעם נוספת. היא שתקה. הבחור התקרב אליה ורכן מולה. הוא הניח את הפנס לצידם כך שקרן האור שלו יצרה על שניהם הילה חושפת מספיקה שתוכל להראות לה את פניו, שלא נראו רעות בכלל, תרתי משמע.
הוא בחן אותה היטב, וגם העלה על פניו חיוך קטן.
זה לא מצא חן בעיניה. "אני מציעה לך להסתלק מכאן." היא התחילה לאיים.
"לא, אני לא חושב." הוא לא נרתע ממנה בכלל. זה היה חדש. אור הפנס הוחזר מעדשות משקפיו הגדולות שדרכיהן צפה עליה בעיניים שוקדות. שפתיו עמדו בקלות, עורו הבהיר היה חלק ומושלם כשל בובת ראווה, והוא הדאיג אותה, לא רק כי עמד יותר מדי קרוב.
"אני מכירה אותך." היא הבינה לאחר סיור בזיכרונה. "היית שם. בקהל של המתגודדים."
"התרשמתי מאוד מהכוח שלך." הוא לא הכחיש, ואף הוסיף להחמיא לה בצורה שהייתה חדשה לה. טון הדיבור שלו לא היה מחשיד, ולא נראה ששיקר. במוחה הודתה לו על כך באילמות, אך לא הציגה זאת בפניו.
"עקבת אחריי?" היא התרוממה על רגליה בזריזות וקולה הפך עצבני. שברי האבנים, הבטון והאבק שכיסו את כפות רגליה דקרו אותה בהפתעה, והיא כשלה בעמידתה אל תוך זרועותיו כשהוא מיהר לתפוס בה.
היא מצאה את עצמה חצי שפופה, בוהה בקרקע המעורפלת, בתוך אחיזתו החזקה והקרובה. מזל שהיה חושך, כי הייתה יכולה להרגיש איך החום של גופה מתפשט בה וכיצד הוא מגיע לפניה.
"אני מודה." הוא השיב לשאלתה בקור רוח מוזר כזה, כאילו התנוחה בה עמדו לא הייתה מביכה כלל. הוא עזר לה להתרומם חזרה, והיא הייתה קפואה מתזוזה, ופשוט נתנה לו לסדר אותה. "אני איידן." הוא לחץ את ידה בחיוך מטושטש. מגעו היה כוחני וחזק. זה היה מבהיל אותה אילו לא הייתה חזקה בעצמה.
"אליה." היא השיבה את שמה אף על פי שזה לא היה מתאים לה.
"נעים להכיר אותך." איידן אמר, והוסיף לשחק בשיערו הכהה הפרוע במקצת.
"הלוואי והייתי יכולה לומר את אותו הדבר." אליה העירה בחוזר נימוס מובהק. כמובן, זה היה מתאים לאירוע, והיא בוודאי לא היחידה שתגיב כך.
"מובן בהחלט." הוא הרים ידיים בנינוחות משונה.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה והידקה את אחיזתה בשמיכה העבה.
"לשאול ולהציע." הוא פתח בדבריו העיקריים. "את קשורה לד"ר ברוס באנר?"
"הוא אבא שלי." השיבה.
"לא ידעתי שהוא נשוי." הוא הופתע מעט.
"הוא לא. אני- אני מאומצת." אליה המשיכה לענות לשאלות התחקור שלו בשלווה, ותוך כדי היא ניסתה להבין מה המניע הנסתר שלו בכל זה. היא ידעה שתמיד יש מניע נסתר. חייב להיות.
"באמת? אז איך זכית ביכולות האלה?"
אליה גלגלה את עיניה וגיחכה בלעג. "זכיתי." היא חזרה על המונח העוקצני. "אין לי מושג."
"זה לא מסקרן אותך?" שאל.
"לא. לא ממש." היא אמרה. "לאן אתה חותר?"
"לשום מקום. אני מעדיף לשחות עם הזרם ולראות לאן הוא מוביל אותי."
"והוא הוביל אותך אליי?" היא פקפקה בכך.
"יש לי הצעה בשבילך, אליה באנר." הוא התקרב אליה יותר, והיא לקחה צעד מכאיב לאחור. "אני רוצה שתעזרי לי." הוא לחש אליה.
"לא." היא התנגדה בתוקף. "אני לא טיפשה. אני יודעת בדיוק מה אנשים כמוך רוצים."
"אני רוצה להציל אותך." איידן אמר לה. "בוודאי אין לך מקום ללכת אליו אחרי המהומה במגדל." עיניה נפערו בבהלה כשנזכרה שצדק. "תרצי לגור אצלי?" הוא היה ישיר מאוד.
"תיכף גם תציע לי להתחתן." היא עיקמה את פיה בחשדנות.
"יש לי טבעת." הוא הסיר את התכשיט המוזהב מאצבעו השלישית והציג לה אותו. היא נבהלה שבאמת היה משוגע. הוא צחק והשחיל אותו חזרה על ידו. "אני צוחק, כמובן." הוא חייך אליה בקלילות. "אבל לא בקשר להצעה הראשונה."
"אתה מטורף." היא התרחקה ממנו עד כמה שאפשר.
"אליה, בבקשה," הוא פנה אליה. "אני אוכל לתת לך את מה שתמיד רצית." הוא הלך אחריה.
"ומה תמיד רציתי? כסף? כוח? תהילה?" היא הסתובבה אליו במבט מפוקפק.
"נקמה." צליל המילה כאילו חזר והדהד באוזניה. קולו נשמע קשוח מאוד כשאמר לה את זה. "בכל אלה שפחדו ממך וראו בך מוטציה, מפלצת. תוכלי להראות להם שאת יותר מזה."
"מה האינטרס שלך?" היא דרשה לדעת.
הוא שוב גיחך ותפס מאחור בגופה. "מה את חושבת?" שאל.
"שיש סיבה שלא הצגת לי את שם המשפחה שלך." היא נזכרה.
"הו, את, כמוני, יודעת שהשם לא אומר הכל." הוא בא וניצב לפניה. "אבל שמו של ואן דום מוסיף לבוא עם כוח."
"ויקטור ואן דום הוא אבא שלך?" היא נבהלה מעט, ושאלה רק כדי לוודא שהבינה נכון. שתיקתו ומבטו הבטוח העידו שכן.
"את מפחדת?" הוא שאל. "או שאת מוכנה לענות לי על השאלה- מה את חושבת?"
"אני חושבת שאם תעשה שטות אחת תוכל להגיד שלום לכל העסק המשפחתי היקר שלך." היא התקרבה אליו מעט. "תוביל אותי לבית שלך."