מצוד הנבלים: פרק 27- לראשונה מזה אי פעם

זיכרונה לא הטעה אותה, ולשמחתה היא ידעה את דרכה להר הקרח במדויק. אולי זה היה קשור לחוש החייתי הטבעי שלה שהתמצא במקום החדש, או אולי בגלל שרצתה להגיע אליו כמה שיותר מהר, אבל מה שלא תהיה הסיבה, היא הצליחה למצוא את עצמה מול ההר המדובר במהירות שיא. היא סבבה את מרגלותיו בצעדים מהירים, וצברה את הכפור שאפף אותו על עורה תוך כדי. היא כמעט ושכחה את ההרגשה הזאת של הקור שנסחבה אחריו תמיד. היה אפשר לחשוב שזה יימנע ממנה להמשיך ולהיכנס לפתח שחיפשה, אבל לא. ברגע שקלטה את הדרך שלה אל תוך ההר, אל הטירה, היא העלתה חיוך קטן והתקדמה פנימה בפשטות.
היא קיוותה שלמצוא אותו לא יהיה לה מסובך מדי.
"פייר?" קולה הדהד בין קירות המערה שהתרחבו עוד ועוד עם כל צעד שלה. "פייר, אתה כאן?" היא שאלה שוב, ופנייה הוארו בעמעום מהאור הקסום של הטירה הנסתרת. "זו אני, אנג'י." היא התקדמה והמשיכה עד שהגיעה לאולם הקרח הגדול.
קירותיו הלבנים בהקו בעיניה וסנוורו אותה מעט. נשימתה התקררה מכל שאיפה ונשיפה שלה. זרועותיה החשופות האדימו מהצינה שמילאה את החלל ולא יכלה לצאת ולתת לה רגע מנוחה חמים. כך קרה גם לרגליה ופניה. דברים רבים הקשו עליה להישאר שם הרבה, שלא כמו קודם. אבל שלא כמו קודם, היא לא רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר. רק אחרי שתשכנע אותו עד הסוף.
"פייר?" היא המשיכה לקרוא אליו. קולה הפך צרוד תוך כדי. "בבקשה, תגיד לי איפה אתה!" מה שהצליחה להוציא מגרונה, הקריאה החלשה הזאת, הצליחה להדהד בחוזקה במקום.
היא הרגישה משב רוח חזק מסתחרר ומלטף אותה, אך גם דוחק בה ללכת לאחור. היא הבינה את הרמז, אבל לא נתנה לזה להפריע לה. היא לקחה את רגליה בכוח והתקדמה יותר ויותר. ככל שעשתה זאת, כך הוא הקשה עליה.
"אני לא אעזוב עד שתיתן לי לדבר איתך!" היא דרשה ממנו, היכן שלא היה.
"תעזבי." הוא אמר לה ממקומו בקולו הכביר. אנג'י ניסתה להבין מהיכן שמעה אותו, כדי שתוכל להבין לאן לגשת, אבל שריקת הרוחות הסוחפות ואשליות הקול שמנוגדות שבין קירות הטירה, הם מנעו ממנה להצליח בכך.
"אני לא אעזוב." היא נעצרה במקומה. "אני פשוט- אשב פה," היא צנחה על ברכיה, ואז התיישבה על רצפת הקרח בתנוחה שפופה. "ואחכה. עד שתחליט לצאת." היא המשיכה לבהות ברצפה, ולהתעלם מהקור שמסביבה שביקש ממנה ללכת, כמו גופה, שהתחנן שתעזוב ותחזיר לו את החום שלו.
היא אמרה לשניהם לא. היא הייתה מאוד נחושה, אולי אפילו קצת נאיבית. תמימה. אולי יותר מדי תמימה. היא הסתכלה על המצב מחדש, וקלטה. אם פייר יחליט שלא לבוא, ולחלץ אותה בעצמו, היא תקפא שם למוות. כבר היה מאוחר מדי בשבילה לעשות את זה בעצמה. גופה רעד בלי הרבה ברירה. היא החזיקה את עצמה לא ליפול בעזרת ידיה, וראתה איך הן הופכות כחולות יותר ויותר.
אני מאמינה, היא אמרה לעצמה בראשה, אני עדיין מאמינה.
שיווי משקלה נפגם והיא צנחה עם ראשה על הקרקע במכה שכלל לא הרגישה. היא לא שמעה כלום מלבד השריקות החזקות של הרוח הקפואה שהמשיכה להכות בה. היא חשה… כמעט שום דבר.
מגעים קלים נשאו אותה באוויר, אבל כל מה שהיא ראתה זה חושך. היא עצמה את עיניה הכבדות והניחה לעצמה להירגע.
"אנג'י." היא שמעה את קולו המוכר, זה נתן לה לשים לב שהיא עכשיו שכובה על קרקע קשה אחרת, בחוץ כנראה. "אנג'י, קדימה, קומי." ידו הקרה תפסה בזרועה וניערה אותה בעדינות. "אנג'י, בבקשה." היא שמעה את מילותיו מתחילות להיחנק עם עצמן. נשימותיו החלו למהר. הוא ניסה לשמור על עצמו רגוע.
זה היה מוזר.
"פייר?" היא שאלה בקול חלש, וניסתה לפקוח את עיניה מעט. היא ראתה דמות מטושטשת מעליה, והניחה לפני צבע הבגדים התכול והפנים החיוורות שזה הוא.
"אנג'י!" הוא קרא בקול מפורק שניסה להתגבש מחדש. "את בסדר?" הוא החזיק בראשה והסיט מעל פניה את שיערה החום שהסתיר אותה. ראייתה התבהרה תוך כדי, אך עדיין לא מספיק כדי להבחין בו היטב.
"קר לי." היא אמרה.
"או-קיי, אני- אני אביא משהו." הוא עזב אותה, התרומם וקם.
"חכה." היא עצרה אותו בחולשתה. היה לה ספק אם שמע, אבל כששמה לב שחזר על צעדיו ושב לשבת לצידה, הבינה שדווקא כן. "כל הסביבה קפואה." היא אמרה לו. "אין לך מאיפה להביא שום דבר."
"לא, אני- אני אמצא משהו." הוא הבטיח לה.
"זה קרח קסום. רק קסם יצליח להפשיר אותו."
"אבל- אבל את לא בסדר." הוא אמר בדאגה. "את קופאת. את יכולה למות."
"אני בסדר." היא שיקרה.
"לא, את לא." קולו שוב נשבר, הפעם הייתה בטוחה שאפילו שמעה אותו בוכה. זה, זה בהחלט היה מוזר. הוא התקרב אליה, רכן בדיוק מעל ראשה, מעליה, והיא הבינה שגילתה נכון. היא הרגישה על לחייה טיפה רטובה וקרה זולגת למטה. לפתע, הרגישה קצת יותר טוב.
היא חייכה. "פייר." היא הצליחה לפקוח את עיניה יותר, ולהסתכל עליו בבירור.
"אני מצטער." הוא לא התייחס לפנייתה. הוא היה שקוע מדי במה שקרה.
"פייר, אתה בוכה." קולה התרומם מעט ואז הוא שם לב. הוא הרים מעט את מבטו, וניגב את פניו עם ידיו. הוא נראה המום כשהסתכל על כפותיו הרטובות, המום ומבולבל. ההרגשה הקפואה שנסחבה בה נעלמה לפתע, כאילו מעולם לא הייתה. מתחתיה הרגישה את הטל הקפוא מפשיר והופך למים, ומעט מרטיב אותה ואת שמלתה. "פייר?" היא פנתה אליו בדאגה, והתרוממה מעט.
היא שמה לב בבירור לחיוך הבתולי שהתנוסס על פניו. חיוך מתוק, ילדותי, שמח וכן. הוא לא בכה יותר.
"אנג'י." הוא אמר לה בקול חלש. "מה-"
"אל תדבר." היא התרוממה וחיבקה אותו חזק. היא הרגישה את ידו הקרירה נוגעת בה בחזרה. "אני מצטערת." היא אמרה.
"על מה?" הוא שאל בתמימות.
"גרמתי לך להרגיש רע כי הייתי עסוקה בעצמי." היא הסבירה. "סיכנתי את עצמי, וזה היה מטופש."
"אבל, את שחררת אותי." הוא אמר לה, והפתיע אותה כהוגן. היא התרחקה ממנו מעט והפסיקה לחבק אותו. למרות זאת, ידה עדיין אחזה בכתפו. "אני מרגיש מוזר עכשיו. אבל זה מוצא חן בעיניי." הוא גיחך.
"מה אתה מרגיש?" היא שאלה.
הוא הרים את מבטו אליה. "אני מרגיש… כאילו אני לא מסוגל לחיות דקה אחת בלעדייך."
פניה של אנג'י האדימו כהוגן. היא חייכה בחיוך חושף שיניים במקום להשיב לו, כי לא בדיוק ידעה מה. היא ידעה איך. היא התקרבה אליו ונישקה אותו, הצמידה את שפתיה על שלו, והרגישה הכי טוב בעולם עם זה. במגעם היא יכלה להבחין שמעולם לא עשה את זה בעבר, וזה הצחיק אותה מעט, אבל לא בדיוק שינה את מחשבתה בקשר אליו. פייר תפס בלחייה וליטף אותה, והיא אחזה בגופו בחוזקה ולא רצתה לעזוב. היא הרגישה מעין תחושה משונה עוברת בניהם, תחושה טובה, אחת שמעולם לא יצא לה להרגיש. זה גרם להם להתנתק לרגע, ולהסתכל זה על זה בתהייה.
"הרגשת את זה?" הוא שאל אותה.
היא הנהנה בהתרגשות.
"מה זה אומר?"
"טוב," היא גיחכה. "אהבת אמת, אני מניחה."
"נחמד." הוא חייך. "אני מניח… שאני באמת אוהב אותך."
"אני גם אוהבת אותך." אמרה והעניקה לו נשיקה קטנה נוספת על שפתיו. "בוא." היא תפסה בידיו, התרוממה והרימה אותו איתה. "תרצה לבוא איתי?" היא שאלה.
פייר הסתכל עליה היטב ובחן אותה מקרוב. "כן." הוא השיב מבלי להתבלבל. "אני אבוא איתך."