ארבעה דמויות משונות

נכנסתי לחדרי בטריקת דלת אחרי הטיפול השבועי אצל דוקטור נווה. הטיפול לא היה מוצלח, אחרי רבע שעה של שתיקה יצאתי על דעת עצמי וכל הדרך אמא נאמה לי שהטיפול חשוב ואנחנו לא רוצים להגיע לאישפוז נוסף. ואני בתגובה אמרתי שלא "היה התקף חרדה כבר שלושה חודשיים, ולא פוגעת בעצמי כבר חמישה חודשים ואני אוכלת בסדר גמור,אז למה למען השם אתם שולחים אותי לטיפול שלא עוזר בשיט?!" "מפני שזה מה שמונע את ההתקפים והפגיעות העצמיות" אמרה בטון כעוס "זאת לא היא, זה הכדורים שדוחפים לי בכמויות". לפתע תפסתי את עצמי אומרת משהו טוב על הכדורים שכה תעבתי, לא היה כוח להמשיך את השיחה הזו, שמתי אוזניות והתנתקתי. להפתעתי הרבה ניצבו במרכז החדר ארבעה דמויות שהיו נראים בני גילי, יופי דריה עכשו השתגעת באופן רשמי חשבתי לעצמי ושיפשתי את עייני, אך הדמויות נשארו באותו המקום, שותקים. "שלום", החלה מישהי לדבר ופסע צעד אחד קדימה, היא הייתה לבושה בשמלה בצבע בורדו שהגיעה עד לבירכה עם שרוולים קצרים, ורגליה היו יחפות עייניה היו בצבע תכלת, מהפנטות ושערה היה חום,עם מעט פסים בלונדיינים. "אני אנה", הושיטה את ידה אך התאבנתי,לא הצלחתי לזוז היא משכה בכתפיה, וחזרה אל השורה. מישהו פסע צעד אחד קדימה הוא היה לבוש בחולצה פשוט,ובמכנסיים ארוכות ושחורות, והוא נעל נעלי ספורט שחורות ומבריקות,שערו גם כן היה שחור ועינייו בניגוד לשעירו ולבושו היו בצבע טורכיז. "שמי דיכאון",הציג את עצמו והושיט את ידו אך גם הפעם, לא הצלחתי ללחוץ את ידו. וכך גם היה השתיים הנותרים,מישהי עם שיער שחור,נורא ארוך שהיתה לבושה ממש כמו חברתה אך שמלתה הייתה בצבע סגול לילך, ונעלה נעלי בובה שחורות,פשוטות ועייניה חומות, גדולות "מיה" אמרה אך הפעם הבינה שאיני מצליחה ללחוץ אתם ידים ולכן לא ניסתה. והאחרון בשורה שהציג את את עצמו כחרדה שערו,בלונדני שהגיע עד לכתפיו עייניו,באופן מפתיע היו שחורות והוא לבש במכנסים שחורות, חולצה בצבע מסטיק והיה יחף. האמת, שלבושו עורר בי גיחוך קל אך החנקתי אותו. בזמן שחבשבתי הוא כבר חזר למקומו בשורה, התנערתי מההלם והתהדמה והבטתי בהם במבט מזלזל,חיפשתי את המצלמות,חיכתי שמישהו יפרוץ בצחוק פרוע ויגיד עבדנו עלייך, או לחלופין שאמא תעירתי את ואגלה שזה,היה חלום. חלפו כמה דקות אף אחד לא פרץ בצחוק פרוע, או זה לא היה חלום. אתם עובדים עלי נכון? והפרתי את השקט, "למה לנו?" תמהה דיכאון "אולי,אתם עושים עלי תעלול או צוחקים על חשבוני" "חלילה" השיב דיכאון. אם הייתי מספרת למישהו מה שהתרחש פה בטוח היו חושבים שאבדה שפיותי ויאשפזו אותי, חשבתי לעצמי אז בוא ננסה לעשות לך מעט סדר, כעת מיה דיברה והחוותה על מיטתי בידה, "שבי",ביקשה וקח עשיתי כי רציתי להבין מה הסיאטואציה ההזויה הזו שאני נוכחת בה. אני וכל חברי פה פתחה בדבריה,מלווים אותך כבר שלוש שנים,והצבעה על כל דמות, "וחצי" העירה אנה בטון כאילו שהוחצי הזה תלוי בחיים ומוות,"וחצי"אמרה מיה וגילגלה את עייניה "יקירה מתי הקאתי בפעם הראשונה?" תמהתי על השאלה הזו "אני חושבת שהייתי תינוקת",עניתי "מצטערת,אמרה מיה הירשי לי לתקן את השאלה, מתי הקאת בפעם הראשונה בכוונה"? והדגישה את הבכוונה "לפני שלוש ומשהו שנים,"עניתי "והתקף החרדה הראשון?" חרדה שאל, את ההתקף הראשון שלי זכרתי בבירור והרגשה לא נעימה פשטה בגופי "שלוש שנים וארבעה חודשים",בפירוט כזה ידעתי מתי היה ההתקף הראשון שלי. "ומתי הדיכאון הראשון החל?" שאל דיכאון וסידר את חולצתו, "אם את מלווים אותי כבר שלוש שנים הרי אתם אמורים לדעת את התשובות לשאלות אלו" אמרתי בטון מתגרה, "נכון,אנחנו יודעים את התשובות אך יש לנו מטרה לשאלות אלו,אנו רוצים להסביר לך טוב יותר את המצב ולמה אנחנו פה לכן נשמח שתעני לנו על השאלות" אמרה בטון שלו. משכתי בכתפיי "זה לא היה ברגע,פניתי אל דכאון זה היה תהליך בהתחלה הייתה הרגשת ריקנות, הרגשה רעה שהיו באות והולכות ויום אחד הכוחות והחשק לתפקד,לקום מהמיטה,לעשות את הדברים שאני אוהבת פסק,איבד את טעמו והנאתו" "ומתי הפסקת לאכול?" כעת אנה שאלה, "ממש כמו הדיכאון זה היה בשלבים,בהתחלה הפחתיתי ארוחות, פה ארוחה ושם ארוחה ובעקבות הדיכאון התאבון פסק". "הנה עניתי על השאלות שלכם,כעת תורכם להסביר לי", "טוב",כיחכה בגרונה אנה והחלה, "אז את חוית כל אחד מאיתנו,דיכאון והצביעה על דיכאון, חרדה, והצביעה על חרדה, בולמיה והצביעה על מיה ואותי,אנה כלומר אנורקסיה" לאט לאט התבהר לי הדברים "אז כל אחד מכם מיצגים את כל הדברים השלילים שחוייתי בשלוש האחרונות?",ביררתי והם הינהנו." ואת כל מה שעברת,אנה המשיכה לדבר בשטף אנחנו הינו אחראים עליו דיכאון,היה אחראי למצבי הרוח הרעים,לחוסר רצון וטעם לחיים, לדברים שאת הכי אוהבת,לרקוד,לשיר,להיות עם חברים נדהמתי כמה שהם מכירים אותי, מיה הייתה אחראית לעורר בך את החשק להקיא אחרי זלילה מכובדת של אוכל, חרדה היה אחראי להתקפי חרדה,לחרדה החברתית ואני אמרה היתי אחראתי להגיד לך שאת שמנה,שאת מוכרחה לרדת במשקל, לגרום לך להיות יפה," "למה עשיתם את זה?! התפרצתי בעיקר חרדה ודיכאון הרי התקפי החרדה לא תרמו לי רק החמירו את מצבי,והדיכאון בעקבותיו אושפזתי במחלקה פסיכאטרית ולא פעם אחת,אלא פעמיים! לפחות אנה ומיה תרמו משהו,גרמו לי להיות ולהרגיש יפה, אבל אתם חרדה ודיכאון,לא הועלתם בכלום!" וסיימתי את נאומי הכעוס "זה בשביל לתת לך חוזק נפשי,"אמרו ארבעתם בתאום מושלם והבעות פניהם,רגועים וסף העצבים שלי עלה. "שאלות?" שאל דכאון,שוב בטון רגוע כאילו שלא הרגע נאמתי בכעס "כן,"אמרתי והטון הכעוס לא חדל "האם אתם הייתם אחראים לחרם,ההצקות והשפלות שחוויתי?" תבעתי לדעת "לא,"אמרה אנה "תודה באמת אמרתי בציניות,"שעון צפצץ "אנו חייבים ללכת" אמר חרדה "איננו יודעים מתי נשוב, אך מתי שהוא נשוב" "עדיף שלא אמרתי" ודלת פלדה צצה בקיר לתהדמתי, שמולי הם נכנסו דרך הדלת והדלת נעלמה.