מירי

מירי הייתה ממש ממש מכורה למוות.
מכירים את אלה שמכורים לחיים? אלו שכל הזמן עובדים כדי לעשות את העולם טוב יותר. לעצמם. הם ישקיעו הכל, כדי לקבל הכל, ויהיו עם זה בסדר.
אז מירי לא כזו.
וזה יפה. מפחיד. מטורף. ולפעמים גם מכוער ומגעיל אותי שאני לא רוצה להסתכל.
מירי הייתה ממש ממש מכורה למוות.
למעשה, היא הייתה אפילו אובססיבית לזה.
זה כאילו, כל הדברים האלה שתמיד רצתה היו תמיד מול העיניים שלה, רק שמה שמשך אותה בהם היה לא להשיג אותם אלא לאבד את האפשרות להשיג אותם מלכתחילה.
והיה בזה משהו… אצילי ואף נערך.
היא לא אהבה מספיק את החיים כדי לרצות להפוך אותם למקום מספיק טוב.
מירי ידעה לומר "לא".
מירי ידעה לומר "מספיק", "זה לא שווה את זה", היא חשבה בשביל עצמה, לא חשבה על טרנדים ואהבתי אותה על זה.
היא הייתה מביטה לי בעיניים במרדנות כשמשהו היה קורה. מישהו היה זורק לה הערה על כמה שהיא יפה אבל יחמיא לה אולי משהו אחר. כשהאישה הכי יפה הייתה נכנסת לחדר. כשמישהו היה מזמין אותה לרקוד, הייתי רואה את זה לפעמים. והמבט הזה… עם כמה שחיבבתי את הציניות הלגלגנית שהייתה נשפכת מהאוזניים שלה… גרמה לי לחשוב על הרגע בו אאבד אותה. אאבד אותה לאן? לעצמה? למשאלות, דחפים, תשוקות הכי אמיתיים שלה? למניעת חייה, כדי לפסול התפשרות? זה היה הסוד האפל של מירי. לרצות למות. ואני ידעתי את זה.
לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי באמצע הלילה עם זיעה שותפת את גופי. דמיינתי שמירי מתה. החלטתי שאם מירי תמות לא אאבד אותה לאף אחד, גם לא לעצמה, שזה הכי נורא בסהכ. אני אאבד אותה לאיש מכונף עם זקן שחור עד הבירכיים הכחושות שלו, כזה שאף אחד לא רוצה להימצא בין הידיים שלו והוא יעיף אותו רחוק רחוק. עד שתגיע לעננים ולא יראו אותך כבר וגם אתה לא תראה את עצמך. כשסיפרתי את כל זה למחרת למירי בלב דואב ודוהר היא אמרה לי שהאיש שתיארתי מזכיר לה את השרת בגן שהיה לה ושזה מצחיק.
לא יכולתי לצחוק על זה, אבל ניסיתי לא להיראות עם סבל.
מירי לא הייתה עושה בדיחות על המוות שלה. למעשה היא לא הייתה מדברת עליו כמעט בכלל. היא לא הייתה אומרת "אם אגיע לגיל הזה" או "אם אספיק להיות שם". זה היה מספיק המבט בעיניים שלה כדי לדעת שאולי היא זמנית. שאולי המבט הזה בעיניים שלה זמני גם. וזה מה ששיגע אותי בסופו של דבר. כל מה שלא נאמר בנינו.
זכור לי איך אף אחד לא היה יכול לנחם אותה. היא לא הייתה בוכה על הכתף של אף אחד, והיא לא הייתה נותנת לראות בה עצב. היא הייתה מתמודדת עם הבושות הכי גדולות בחיים שלה ב-"טוב, העולם מסריח גם ככה. זה ככה היה תמיד אז כל מה שנותר לי זה לצחוק על זה ולחוש את הכאב באופטימיות מרירה". ומירי עברה הרבה בושות. בעיקר באוניברסיטה, שלא האמנתי שהיא ממש תגיע. עם עגיל באף ואחד בפופיק הלכתי איתה לכל המקומות האלה בה גברים לפעמים היו מתייחסים אליה כעל אביזרים. הם לא ידעו שהיא יותר חכמה מהם. וכשהיא מעולם לא התאמצה להגיע לסטנדרטים שלהם, הרבה פעמים היא נמצאה במסדרון שלי. לפעמים עם הרבה בגדים ולפעמים כמעט ואין, תהיתי איך אף אחד לא מוצא אותה כאן; לפנות בוקר או באמצע הלילה. פעם אחת בשש בבוקר מצאתי אותה עומדת מול החלון, שיערה פזור עד סוף הגב והיא ממלמלת לעצמה משהו. לא חשבתי שזו הייתה תפילה, היא לא מאמינה באלוהים. אבל אני חושב שהיא מלמלה משהו לעצמה. "הפעם לא". הפעם לא מה? אף פעם לא שאלתי אותה את זה, וכשהיא הסתובבה ונדמה היה שהפרעתי לרגע בינה לבין עצמה לתקשר עם הרוחות והיא לא לגמרי שם, היה צריך לבדוק רגע שהיא לא מסוממת כדי להרגיע אותי. תמיד פחדתי שהיום הזה יקרה. היא הייתה בסדר גמור.
אז אחרי כל המסיבות, העישון והדברים היא התחילה להתמלא יותר ויותר בשחור. מהבגדים עד לקירות שלה
עד לאיפור וללק ונדמה שזה היה ברור שדי מאבדים אותה. הנשמה שלה התמלאה בשחור וערפל שלא היה ממש ניתן לגעת או לתקשר.ידעתי 'שהיא שם אבל זה היה כאילו שמו לה זגוגיות על העיניים ופשוט ירד שם גשם אז לא ראו הרבה. יכולתי לפחד ממה אחרים יעשו לה אבל יותר ויותר פחדתי מעצמה. היא מסתגרת יותר, ותהיתי אם הדו שיח שלה שראיתי במסדרון נמשך הרבה יותר. זה היה כמעט כאילו היא מצאה עוד אדם בעצמה ועכשיו היא מנהלת איתו את כל התקשורת שלה וככל שהמבעים החלולים שלה והמופנמים שלה התעצמו ככה היא נהייתה יותר ויותר יפה. שמורה כזו, מחכה אולי שהצד השני בה יקבור אותה. ואולי סתם מתנחמת. כן, נדמה לי שזה מה שהיא הייתה. פעם ראשונה בכל כך הרבה שנים משהו ניחם אותה. אולי היא ליקקה את הפצעים וזה פשוט היה העצב של עצמה שבא לעזרה.
אז בעוד שהיא מתעטפת במלנכוליה היא עושה הסבה בלימודים. מעולם לא היה לי את הרושם שהיא רוצה ללמוד. היא התחילה לבלות יותר ויותר זמן בכיתה של רפואה, מתעסקת בעצמות ומדברת עם הפרופסור, שאולי פשוט ראה ילדה במצוקה ואולי פשוט חשב שהיא מרתקת. היא קיבל אותה אליו זמן קצר אחרי זה והיא התחילה לנתח יותר ויוצר צפרדעים מתות. נדמה בהתחלה שזה היה טוב בשבילה, ואז יותר ויותר התחלתי להבין שזו הדרך שלה לצאת מהחיים ולהסתגר. אין חיי חברה, רק היא והגופות המתות שלה עד אור הבוקר מפיגים ביחד איזה קטע נסתר. ידעתי איך תיראה המרפאה שלה, עם סמל של כת השטן ווילונות שחורים. מי שלא יברח משם יתאהב בה. עדיין קשה לי להאמין שהיא בחיים.
זה היה קצת משונה, אבל הפרופסור לא חשב שהיא מוטרדת כלל. הוא האמין באהבתה לביולוגיה. אחרי עבודה קשה של התעסקות באיברים פנימיים ובקושי ראיתי אותה היא התחילה להיות מתלמדת. השיער שלה אסוף תמיד, עיניים ירוקות מסנוורות מסתכלות עליי ורק הלק השחור מסגיר שהיא לא שם דווקא בשביל החיים, אלא המוות שבדבר. להיות קרובה אליו.
מעולם לא טיפחתי יותר מדי את עצמי. אולי כדי שנשאר קצת יותר קרובים. אבל מאז שהיא התקדמה ככה נהיה קשה ונאלצתי לפתח אורך חיים עצמאי יותר בלי החברה הכי טובה , בלי דפיקות משונות באמצע הלילה ואפילו בלי התהייה אם היא סיממה את עצמה. ידעתי שהיא בסדר גמור בבית החולים שלה, והמשכתי להתקדם במשפטים.
זה לא קרה הרבה אבל כשפגשתי אותה נדמה היה שהיא מרוקנת מחיים. שקיות שחורות סביב העיניים, לחץ וטירוף – והיא בכל זאת לא תעשה שום דבר למען עצמה. היא כבר לא בן אדם, היא רוח, ובחירת הבגדים שלה דומה לחלוק רפואה. היא טכנית ולא נושמת, אני תוהה כמה זמן יעבור עד שיחליטו שהיא לא קשירה והיא תתמכר לאפידורל ותעשה זין לאיזה פסיכולוג שיצמידו לה (כן, כן, גם בגיל הזה). אבל כמובן שזה לא קרה, כי עבודתה כל כך מושלמת ואין לה במשהו אחר להוציא כל דבר שחי בה.
היא הפסיקה להפגש אתי יותר.
אוגוסט שעבר מצאתי אותה בוכה מול הדלת של הבית שלי. זה היה נדמה כאילו כל דבר שהיה לה איבדה, גם את עצמה. בחיים לא ראיתי בן אדם כל כך מבולבל. היא הרגה היום מישהו בניתוח, ככה אמרה את זה. תמיד יש פעם ראשונה, וזו לא ממש אשמתה. אבל היא רצחה בן אדם היום, כשהידיים שלה בתוך הלב שלו, וכעת היא לא יודעת אם אפילו בא לה למות. לכל דבר שחי קם בה וזועק, צורח למחילה מהחיים האלה שכל כך הייתה נחושה לאבד.
לא רציתי לומר לה שזה היה סחר הוגן בעיניי. החיים של מישהו אחר תמורת החיים שלה.
היא הייתה מבולבלת ורגשנית, מאדימה הרבה. לא היה לה הרבה אמון אבל היא הייתה מתבלבלת הרבה בעבודה ונראתה לי כמו משהו חי ואמיתי. לא בטוח אם היא מאושרת, אבל היא הייתה מחייכת הרבה גם.
יום אחד היא נכנסה בסערה אל המטבח שלי. היא אמרה שלא ברור לה איך זה קרה אבל היא זוכרת אותי עוד מאז שאנחנו ילדים ואני היחידי שאי פעם היה שם בשבילה. היא אמרה כמה זה חשוב ושאין לה למישהו אחר לפנות ואז סיפרה לי שהיא לוקחת תרומת זרע.
מירי בחרה לילדים שלה חיים. אני חושב שהיא הבינה שקיים עולם טוב יותר, אופציה נהדרה לחוות אותה, ושזה שווה את זה אם היא לא תהיה כזו אמא גרועה.
הבטתי בעיניים שלה ואמרתי "מירי, אני יודע שאני לא כזה רומנטיקן, אבל אם צריך שיהיה אבא לילדים שלך זה יכול להיות אני."
"אתה תגדל איתי ילד?" היא שאלה אותי.
"אנחנו בכל מקרה עושים הכל יחד, למה לשבור מסורת עכשיו?"
היא חייכה ונישקה אותי קצרות אחר כך לקחה את התיק שלה והלכה, נראה לי דמעה מרוב התרגשות.
כמובן, לקח זמן אחר כך לקחת אותה לדייטים. היינו נפגשים כאילו אנחנו לא שני החברים הכי טובים, אלא כמו שניים שעוד רגע נהיה כאלה רק עם טוויסט של אהבה מסוג "בוא נעשה ילד" בעלילה. אני לא יודע למה זה, זה הלך מאוד טוב בנינו. כנראה אהבתי אותה הרבה, הרבה מאוד זמן. ונדמה היה… כאילו אני הדבר היחידי שהיא סומכת עליו.
היום אני צריך לספר לילדים שלנו עליה. על האמא הרופאה שלהם ואיך הכרתי אישה כל כך מקסימה ונהדרת עם חיוך ממיס. ואני לא יכול לספר להם על מירי המתה, נערה אומללה שלא מצאה את עצמה ולא רצתה להשקיע בשום דבר שיגרום לה איזושהי חיות או הנאה.
אז אני תמיד מספר להם על מירי שבחרה בחיים… על האישה שעבדה במעבדה. האישה עם השקיות מתחת לעיניים. האישה שבפנים פחדה. ועל החברות שאט אט נוצרה בנינו.
ואולי היא עדיין מפחדת שאין בה מה שצריך כדי לבחור בחיים ולהשקיע הכל. אבל אני יודע שיש בה. ואני אשקיע הכל בשביל שנינו. בגלל זה זה הולך כל כך טוב.