אין.

יש את הרגע הזה, שאני חושבת על יותר מדי דברים. צריך להוציא אותם, אבל לי זה אף פעם לא מצליח. טוב, כל העניין בלחיות הוא לנסות כמה שיותר, ככה אומרים.

הנושא הראשון הוא החיים. כשאני חיה אני צריכה לבחור בדרך אחת מהמון דרכים; לפעמים אני ממשיכה בישר, לפעמים אני סוטה מהדרך. הכל זה בשביל למצוא עוד כמה דרכים באמצע הדרך.
אבל אני דיי בטוחה, שאפשר גם פשוט ללכת, לשום מקום מיוחד, פשוט כי זה כיף סתם ללכת.
ללא מטרה וללא חרטות, ככה אני רוצה להאמין. אותו הרגע הזה שאת מחליטה ללכת לאיבוד יוביל בסוף למשהו, זוהי גם אפשרות.
אבל ברוב הפעמים אני רק מתמרמרת, על כך שלא בחרתי בדרך אחרת.

הנושא השני הוא השנאה. כמה שיש בי שנאה, אני תמיד חושבת על הרע, תמיד מקנאה, לא מוכנה לחשוב על דברים טובים, ואם כן אז זה רק בזמן שאני כותבת קטעים. ועם כל השנאה אני גם קצת טיפשה, מרחמת על עצמי בכל הזדמנות, ותמיד כועסת כשאנשים לא מבינים; לא מבינים אותי, או לדעתי-לא מנסים.

הנושא השלישי הוא הבקשה שלי. יש לי רק בקשה אחת- לברוח מהמקום בזה; לעבור עיר או אפילו ארץ, ולחפש אנשים שבאמת טובים. כי, מי יודע? אולי זה רק אצלנו ההתהנגות הזאת, אולי במקומות אחרים רע פחות.

הנושא הרביעי הוא שום דבר. אני מרגישה ריקנית כל כך- הכלום הזה זה בעצם כל מה שיש.

האם אני בו מאמינה?
אף אני לא מצליחה לגלות.
כל מה שנשאר זה רק לנסות לקוות,
שיכולנו להיעלם למימד אחר.
ואם כל מה שמסביבי,
קשה להרגיש את האושר הזה שכולם טוענים שקיים.
אבל תנו לי לומר לכם משהו-
מי זה כולם?

אני היא התהום,
אני היא הריק.
אין לי סוף, התחלה, או אמצע.