מלאני

אני נזכרת במה שאירע,
נזכרת בדברים שאיני רוצה להיזכר בהם.
התקופה ההיא הייתה קשה,
הפרידו אותי מהוריי וכלאו אותי במקום שממנו אמי הזהירה אותי
למקרה שמשהו יקרה,
לא חשבתי שיעשו לנו את זה,
לא רציתי להאמין.
חבל שלא הקשבתי או הבנתי זאת קודם.
אני חסרת אונים במקום הצפוף הזה אבל,
לפחות ישנם ילדים בגילי ממלאים חלק ממקומה של משפחתי.
אתמול שמעתי את אחד הילדים מספר לאן לקחו את הורינו,
לקחו אותם למחנה השמדה.
הרגשתי שליבי נקרע,
כל הזיכרונות וכל המחשבות שנשארו לי עימם
כבר לא יכולים לעזור בדבר.
בלי משפחתי איך אני אמורה להמשיך במלחמה?
כולם כאן איבדו תקווה וכל רצון להילחם בגרמנים בחזרה,
ואומנם הננו עדיין ילדים,
במה אנחנו יכולים לעזור ? או לשנות?
אפילו את בובתי לא הצלחתי להציל!
מקווה שהמלחמה תיגמר בקרוב,
מקווה שמישהו עוזר לסיים אותה,
בנתיים אלחם על חיי,
אומנם הנני בת ארבע עשרה אבל, מספיק גדולה כדי לעזור לחיי חבריי ולחיי שלי.
אלו הדברים שחרוטים אצלי יום וליל. —איבוד משפחתי—
לפחות זהו רק זיכרון,
עכשיו עברו עשרים שנה מהמלחמה,
הקמתי משפחה לתפארת יש לנו שני ילדים וכלבה שאני מאוד אוהבת,
קראתי לה על שמה של בובתי שלא יכולתי להציל,
שמה הוא מלאני.