מצוד הנבלים: פרק 26- שלוש משאלות

לפעמים יצא לו לחשוב איך זה בכלל קרה. איך אמא מסוגלת לנטוש ככה את ילדיה, את אביהם, בעלה, אהוב ליבה, לחיים טובים יותר, לשם טוב יותר, ליחס מועדף… איך היא, שחוותה כפיות טובה מכל מי שמצא אותה, יכולה להיות כפוית טובה כלפי האדם היחיד (טוב, כמעט היחיד) שלא היה? איך יכלה להתנהג במשך כל הזמן הזה כאילו לא קרה כלום, כאילו היו כלום בשבילה, ולחיות את חייה כרגיל?
היא מתנהגת כקדושה המעונה בסיפור הזה, אבל זה שקר.
למה הוא היחיד שרואה את זה?
זה שיגע אותו. ושיגע אותו עוד יותר שאחיותיו לא חושבות ככה.
"רג'י, שאלה רצינית," רפאל פתח בדבריו לפניו. "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"גם אתה?" רג'י נאנח וגלגל עיניים בתסכול. הוא לא ציפה שזה יבוא גם ממנו, התהייה לגבי מה נכון ומה לא. הם כרגע נמצאים בדרכם חזרה למקום אותו נאלץ לעזוב קודם לכן, היכן שאימו, הג'יני, הייתה, היכן שהשאיר אותה, לבד, ורפאל בא עם השאלה של "האם אתה בטוח?"
"אני רק אומר-" רפאל המשיך, אך נקטע על ידיו.
"תשתוק." רג'י תקף אותו בקול אגרסיבי. "אין לך מושג בזה." הוא הגדיל את הפער בניהם רק כדי לא לשמוע אותו יותר.
רפאל נאנח והסתכל עליו כשהוא ממשיך להתרחק. "האמת שיש לי." הוא אמר בשקט, מבלי ששם לב, ונזכר במקרה הדומה שעבר לפני חצי שנה, בארץ הפלאות. "אילו רק ידעת שזה לא כזה פשוט."

איימי ידעה שאין לה הרבה זמן עד שרג'י ימצא דרך לחזור ולהשלים את הנקמה שתכנן עבור ג'יני, ושלה אין זמן לבזבז כי כל רגע בו לא תגיע למרלין, כפי שרצתה מלכתחילה, הוא רגע קריטי.
היא הייתה חייבת לפעול עכשיו.
"מה עשית?" היא פנתה אל ג'יני בדרישה מחייבת ופנים זועפות.
"משהו לא טוב." היא הודתה בפניה. "משהו מטופש."
"משהו שגרם לרג'י לנטור לך טינה גדולה מאוד." איימי הוסיפה, ושילבה את ידיה בהרגשה לא מרוצה. "אני רוצה לדעת מה תוכלי לעשות כדי לעצור אותו מלנקום בך."
"מה אני אוכל לעשות?" ג'יני תהתה בעיניים גדולות.
"אני, כמובן, לא אציל אותך." איימי השיבה לה באנחה. "זו אשמתך, אז את צריכה לתקן את זה."
"באמת?" ג'יני תהתה. "אז אם את לא מתכוונת לעזור, למה את עדיין כאן?" השאלה הזאת הסיבה את תשומת ליבן של פאריס וסלוון, שעמדו בצד השיחה ושתקו, להסתכל על איימי ולראות שלא ידעה איך להגיב לכך.
"אני…" היא חשבה על תשובתה. "לא רוצה- שהוא- יעשה משהו שהוא יתחרט עליו אחר כך."
"בסדר." היה אפשר לשים לב שג'יני לא בדיוק האמינה לתירוץ שלה, אבל העדיפה שלא להיכנס לזה. היא העלתה אחר כך חיוך קטן ומחשיד. "אני, אלך, לדבר איתו." היא הציעה. "אולי יש לו את הכוחות שלי, אבל לי יש אלפי שנים של ניסיון. אם הוא ינסה משהו, אני אצליח לעצור אותו." היא עברה על פניה והתקדמה לכיוון דלת היציאה בצעדים מהירים.
"אבל, אמא, יש לו גם את הכוחות של אבא." פאריס העירה ומנעה מג'יני להמשיך.
היא עיקמה את פיה והסתובבה אליהן. "אם משהו יקרה," היא לקחה נשימה עמוקה והסיתה מהם את מבטה. "זה כנראה מגיע לי." היא הסתובבה מחדש ויצאה מהדלת.
"אמא!" סלוון רצה לקראתה, אך נעצרה מיד על ידי אחיזתה של אחותה. היא רצתה להמשיך, אבל פאריס לא נתנה לה. היא ידעה שעדיף להן לא להתערב. שתיהן הכירו את הצד הרע של אחיהם טוב מאוד, וידעו עד כמה הוא נחוש במצבים כאלה. ראו על פניהן שלא סמכו שיצא מכך סוף טוב.
איימי, כמוהן, הסתכלה על הדלת הפתוחה למחצה דרכה ג'יני עברה, והעבירה המון מחשבות רוצצות במוחה. אבל היא, בשונה מהאחיות, החליטה לצאת מהחדר לקראתה בכל זאת.

ג'יני התקדמה בקצב זריז ואחיד במסדרון המלכות בידיעה שמתישהו תיתקל בו. היא דאגה, כמובן, אבל היה לה יותר חשוב לשים סוף לסיפור הזה, וה-מתישהו הזה בו תיתקל בו היה מהיר למדי. לא עברו שתי דקות וכבר נפגשו פנים מול פנים.
חיוך עדין ולא ברור עלה על פניה לשנייה כשראתה אותו, בריא ושלם. הוא, אחרי הכל, הבן הראשון שלה. היא לא תוכל לשנוא אותו אפילו אם ירצה ברעתה, והיא לא תרצה שיסבול, בטח שלא בגללה. היא העבירה במוחה כל כך הרבה אפשרויות למה שתוכל לומר לו כדי ששניהם יצאו בשלום, אבל לא יכלה להאמין שמשהו מהם יוכל לעבוד. היא הייתה די חסרת אונים באותו רגע.
הוא הביט בה בעיניו הכהות, ובחן אותה היטב לפני שהתקרב אליה בצעדים קלים. "את- נראית די רגועה." הוא היה מעט מבולבל מכך. "יש משהו שאת יודעת ואני לא?" הוא חשד.
ג'יני נדה לשלילה. היא בדקה אותו במבטה בעצמה, ואז הבחינה בנער השדוני שעמד מאחוריו. פניו העידו שהוא לא בדיוק תומך בדעתו של בנה. "אבל, אתה צודק." היא אמרה.
רג'י גיחך. "כן. כן. אני יודע." הוא שילב את ידיו. "אבל אני מופתע שאת אומרת את זה."
"אני לא רוצה שתשנא אותי. אני לא שונאת אותך, או את האחיות שלך, או את אבא שלך. אתם הכל בשבילי."
"אז למה מכרת אותנו?" הוא הזעיף פנים.
"פחדתי." היא השפילה את ראשה מטה.
"המ, אני מריח שיחת נפש מתקתקה בדרך," רפאל זרק אליהם הערה תוך כדי שפסע לאחור. "אני אלך. תקרא לי כשיהיה משהו מעניין." הוא פנה לרג'י, ועזב אותם לבד. רג'י סובב אליו את מבטו, ולא ממש היה לו אכפת. הוא התרצה כי היו סוף כל סוף רק שניהם. עכשיו יוכל לעשות את מה שרצה בלי שאף אחד יפריע. לפחות כך חשב. לא עבר הרבה זמן, וכבר הפכו שוב לשלושה במקום.
"נסיכה?" הוא שם לב אל איימי שהגיחה מרחוק מאחורי אימו. "מה את עושה כאן? לא היית אמורה… לעשות- מה שלא רצית לעשות?"
"כן." היא השיבה בשקט. "אבל, אתה יודע, לא סיפרת לי מה אתם מתכננים, אז באתי לגלות לבד."
"לכי מפה." הוא דרש ממנה.
"לא." איימי כיווצה את עיניה והתנגדה בתוקף. "אתה צריך להתבייש בעצמך!" היא קראה והבהילה את שניהם. כשהיא התקדמה לקראתו, הם עדיין היו עסוקים בלהבין מהיכן הגיעה הצעקה הזאת. היא כעסה. ממש כעסה. "אמא שלך עשתה צעד אחד לא נכון בשביל עצמה כשאבא שלך עשה יותר מדי. חשבת בכלל מה היה קורה אילו הייתה מגיעה אתכם לצפון? הרי שמרתם על הזהות שלה בסוד במשך כל הזמן שהכרנו, מסיבה מסוימת. לא חשבת שתוכל לשמור על כך גם אז, לא?"
"אני-" הוא לא ידע איך להגיב לה, ופניו החלו להאדים מבושה.
"אתה צריך לסלוח לה ולשמוח שזו המשפחה שיש לך." היא הפצירה בו בכעס נחלש. "לא כולם זוכים לזה." היא הוסיפה בשקט ועברה על פניו. בדרך נתקלה בכתפו החזקה עם שלה, אולי במקרה ואולי בכוונה, אך התעלמה מזה והמשיכה מבלי לחכות שיאמר לה משהו חזרה.
הוא הסתובב אליה וצפה בה בזמן שעזבה. הוא חשב שוב על מה שאמרה (או צעקה) לו, והרגיש מוזר עם זה. הוא הרגיש לא בסדר. לא בדיוק. הוא סובב את מבטו אל אימו שהסתכלה עליו וחיכתה, ואז פנה ללכת בכיוון הנגדי אחרי איימי.
ג'יני צפתה בו מרחוק כשהלך. זה לא היה וויתור מצידו, לא. היא ידעה שיחזור אליה בסופו של דבר, אבל הוא העדיף ללכת אחרי איימי לפני כן, ולכן, שוב עלה החיוך הזה על פניה.
"נסיכה?" הוא קרא אליה כשהמשיכה להתרחק במהירות. היא לא שמעה או לא הקשיבה לו, ולכן לא עצרה. זה גרם לו להאיץ וכמעט לרוץ אחריה. "נסיכה!" הוא קרא פעם נוספת, והיא שוב התעלמה. שוב הוא האיץ את קצבו והפעם רץ לכיוונה. הוא תפס בידה ובכך בלם אותה וגרם לה להסתובב אליו. היא ניסתה למשוך אליה את ידה במטרה להשתחרר ממנו, אבל לא הצליחה. הוא היה חזק ממנה. "איימי." הוא פנה אליה בשמה.
"מה?!" היא צעקה עליו, ולא התייחסה בכלל לכך שהתעלם מהכינוי שלו אליה לשנייה.
"מה לעזאזל יש לך?" הוא דרש לדעת. "מעולם לא ראיתי אותך ככה."
"זה לא משנה לך, תחזור לעשות את מה שרצית לעשות." היא אמרה במבט זעוף ואדמוני. "זה מה שאמור לעשות לך טוב."
"את הרגע צעקת עליי כדי שלא אעשה את זה." הוא אמר. "אני לא אעזוב אותך עד שתגידי לי מה זה היה." הוא הידק את תפיסתו בידה כדי להיות בטוח שלא תנסה שוב להתחמק.
"זה לא קשור אלייך." היא הסיטה את מבטה.
"ברור שלא." הוא ידע. "כל הטפות המוסר האלה לא היו בדיוק בשבילי. טוב, לפחות לא הסוף." הוא התכופף מעט כדי להסתכל על פניה ממולה. "אני לא עד כדי כך רע, נסיכה. מותר לי לדאוג לך."
"כן, אני יודעת." היא הודתה בפניו בחיוך שקט. עיניה הכחולות הביטו עליו מעבר לשערותיה השחורות שהסתירו אותן. כשראתה ששם לב, היא חזרה להסתכל למטה.
"אני יודע לזהות כאב אמיתי, ואני חושב שמצאתי אחד אצלך."
"אני לא רוצה לומר." היא השיבה בשקט. "אבל, בטח הבנת שזה קשור לאמא שלי."
"כן. הוא אמר. "מה את רוצה לעשות?"
"אני צריכה ללכת למרלין. אני צריכה לדבר איתו." היא הסבירה לו, והרגישה איך הוא משחרר את ידה.
"בסדר." הוא נתן לה ללכת. היא צעדה והחלה להתרחק ממנו. היא שפשפה את פרק כף ידה שכאב מהכוח שהפעיל עליה. היא הסתכלה על הטביעה שהשאיר עליה, ואז נעצרה.
היא הסתובבה אליו. הוא עדיין עמד שם. "תוכל… לבוא- איתי?" היא שאלה.
רג'י הופתע מכך. הוא פער את עיניו בבלבול, אבל מיד הוסיף לעקם את פיו בחיוך קל. "כן. בטח. אם זה מה שיעשה לך טוב." הוא התקדם לעברה, והיא חייכה מבלי שאפילו שמה לב.
מהר מאוד שניהם כבר הלכו יחד אל חדרו של מרלין.