תנו לי לספר לכם את האמת על כל מה שנוגע לאהבה

אוקי, אז ככה.
תנו לי לספר לכם את האמת על כל מה שנוגע לאהבה.
והאמת היא, שהכל זה בולשיט.
אני ידועה בתור המעריצה מספר אחת של כל הדברים הקיטשיים והרומנטיים הקיימים. מהספרים שאני קוראת, דרך סרטי הקומדיה הרומנטית שמבזבזים הרבה מאוד זמן מהחיים שלי, ממשיך דרך השירים שאני שומעת לפחות שעתיים רצוף בכל יום, ונגמר בפנטזיות האינסופיות שלי על חיים מושלמים כמו בפרסומת של קוקה קולה.
אני בטוחה שאמרו לכם כבר לפני שכל הדברים האלו הם שקריים ולא מציאותיים ובלה בלה, אבל מניסיון, זה לא באמת גורם לנו לא להאמין בזה.
אני מאמינה בלב שלם בכל הבולשיט הזה, מודה באשמה. לא שולטת בזה, אני מכורה.
אבל בכל זאת, תנו לי לנסות לעורר אתכם לנקודת חשיבה חדשה, בתקווה לחסוך לכם את מסע הייסורים שאני עברתי.
נתחיל במרדף שלא נגמר אחרי להשיג חבר. כן, אני חיה ככה כבר 16 שנה, שכל מה שעובר לי בראש בכל שנייה אפשרית זה "איפה נמצא החתן לעתיד שלי לעזאזל?!".
הכל התחיל מהנשיקה הראשונה שהייתה לי אי פעם, בכיתה ג', עם ילד שהיה חבר שלי שבוע. איך זה הרגיש, אתם בטח שואלים את עצמכם? ובכן, שנינו היינו שרויים על הרצפה מלאים בחול, אבק ודם, עם פרצוף חסר אונים, ומעלינו גוחנים כשישים ילדים קטנים עם פרצופים של חיות טרף שמחכות לצאת לקרב. כן, הם דחפו אותנו והרביצו לנו עד שהתנשקנו. שם, על רצפת האבן בחצר בית הספר.
תאמינו לי, זה לא גרם לי להפסיק להאמין באהבה. פשוט לא החשבתי את הפעם ההיא כנשיקה, ובטח לא בתור הנשיקה הראשונה שלי.
מאז ועד היום עברו 8 שנים פחות או יותר, ואני עדיין רצה מסביב לעצמי, מחפשת חבר.
במהלך שמונת השנים האלו נוספו לי עוד 6 צלקות נוספות הישר בתוך הלב.
אנשים מניאקים שגרמו לי לחרדות נטישה חמורות, לבעיות בביטחון עצמי, לגב מכופף תמידית, למחשבה שלא מגיע לי כלום. שבאמת לא מגיע לי.
דבר אחד הם לא לקחו לי, ואיש לא יצליח לקחת ממני לעולם- את החלום.
החלום לחיות בבולשיט הזה שנקרא קומדיות רומנטיות והפרסומות של קוקה קולה.
החיים מאז ממשיכים כהרגלם, יופי טופי אחלה בחלה, עד שהוא הגיע.
מי זה "הוא", אתם בטח שואלים?
אז ה"הוא" הזה הוא ילד שבחר לשחק איתי מסירות במשך כמה פעמים, אבל שכח שבמסירות גם תופסים את הכדור אחרי.
הוא רצה אותי, ואז לא, ואז הוא התנצל ורצה אותי שוב, ואז התחרט שוב, ואז רצה אותי שוב, והופ- אנחנו ביחד.
אז כן, הגשמתי את החלום שלי, ויש לי חבר עכשיו.
אתם בטח לא מבינים על מה אני מתלוננת.
כן, זה כל מה שחיכיתי לו ב16 שנים האחרונות.
לא, זה לא פרסומת של קוקה קולה.
זה בולשיט.
אני מודה, התחושה של העור שלו נוגע בעור שלי, את הראש שלו נח על הירכיים שלי, את היד שלו מחובקת מאחורי גבי, זה נעים. זה ממכר, זה מקסים, זה מטריף, זה גורם לי להיות מאושרת.
אבל שלא תחשבו שבום, יש לי חבר, ופה זה נפסק.
ממש לא.
אין לי ציפייה יותר.
חייתי 16 שנה בשביל חבר, ומה עכשיו? נגמר החיפוש, אז מה עכשיו? שמישהו כבר יענה לי, בא לי לצעוק ולהתעצבן ולרקוע ברגליי. מה לעזאזל עושים עכשיו?!
חוץ מזה, חבר דורש הרבה מאוד תחזוקה.
הוא יכול להחליט בכל רגע שהוא עוזב.
אני צריכה לדאוג שהוא לא יעשה את זה.
זה דאגה לא נגמרת.
אני כבר יומיים עם שקיות שחורות מתחת לעיניים מחוסר שינה. למה?
כי הוא אדיש אליי ביומיים האחרונים.
תגידו שאני אובססיבית מטורפת, אבל זאת אני.
אני על סף התחרפנות כבר מכל הבולשיט הזה שמשתלט לי על הגוף.
אל תאמינו לזה, בבקשה אל.
יותר מדי אנשים יגידו לכם שחבר זה מדהים. הם אומרים את זה רק בשביל לנסות את שיטת "מחשבה יוצרת מציאות". הם חושבים שאם הם יגידו את זה לעצמם ולסביבה שלהם, הקשר שלהם עם בן הזוג שלהם באמת יהיה יותר טוב.
שוב,
בולשיט.
אז תעשו לי טובה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אני כבר נפלתי לחור השחור הזה, ואני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להזהיר את כל אלו שבדרכם לחור הזה.
תברחו ממנו.
שום הון שבעולם לא שווה את זה.
שום אהבה לא נשארת לנצח.
לאהבה תמיד יש סוף, גם אם הסוף הוא המוות, ובטח אם ההתחלה היא רק בתיכון.
תנו לי לספר לכם את האמת על כל מה שנוגע לאהבה.
והאמת היא, שהכל זה בולשיט.