שורשים וכנפיים

לפני זמן רב, כשהייתי קטנה (עבורכם המבוגרים בטח נדמה שהזמן שעבר היה קצר, כי רק שנים מעטות חלפו מאז ועודני ילדה – אך האמינו לי ששנות ילדות שונות משנות בגרות, ועבורי הזמן שעבר היה ארוך ביותר.) אבי אמר לי שכשאגדל, עלי להיות אדם עם שורשים וכנפיים.
בזמנו עוד לא הבנתי על מה הוא דיבר, כי הרי הייתי עוד הייתי קטנטונת ורוב מחשבותיי היו נתונות לבובות משחק ולסיפורי אגדות.
מידי פעם הייתי מפנה מזמני כדי לחשוב על המשפט, אבל אחרי כמה פעמים כאלו בהן נשארתי חסרת תשובות, וויתרתי. הוא נשאר חרוט אי שם במעמקי מוחי, אך לא הקדשתי לו שום מחשבה בחמש השנים האחרונות עד החודש שעבר, בו התחלתי ללמוד בכיתה ו׳ בבית הספר הממלכתי על שם מריה פ׳ באגלין.

בית הספר נמצא בקצה אלווד, בערך חמישה עשר קילומטרים אחרי הכנסייה הגדולה ובערך עשרים קילומטרים מהבית שלי ברחוב בלקסטאון. הוא מוקף יער גדול של עצי אלון וישנה מצבת זיכרון קטנה ממש מאחוריו (המצבה נמצאת שם לזכר ארבעה תלמידי בית הספר שאיבדו את חייהם בשנת 1967. שיננתי את שמותיהם – טראוויס א. הבאק, רוברט וויט, דניס סאגוט ומרגרט אליוט. הם נהרגו בתאונת דרכים.) בית הספר עצמו עשוי מאות לבנים אדומות קטנות וגגו לבן. המבנה קיים שם כבר מאה שנים לפחות – הוא שימש לפני כן לתקופה קצרה כבית חולים, אבל המיקום המרוחק שלו פגע בהתנהלות הסדירה שכל בית חולים צריך כדי לתפקד והוא נסגר לאחר ארבע שנים. לאחר מכן הוא שימש במשך עשרים שנים כבית ספר לאחיות ורק אז נפתח שם בית הספר הממלכתי על שם מריה פ׳ באגלין.

לא תכננתי לעבור לשם – לא ידעתי שהמקום הזה קיים שם בכלל. באלווד סיטי ישנו מספר לא הגיוני של מוסדות חינוך – תשעה בתי ספר יסודיים ושבעה תיכונים. אני בעצמי למדתי בארבעה מהם, ואני יכולה להעיד שכולם זהים לחלוטין. כל אחד ואחד מהם עובד לפי השיטה האפורה והמשעממת של ישיבה בחדר קטן וסגור מהבוקר עד שעות הצהריים המאוחרות, בזמן שכמויות מידע אסטרונומיות נזרקות לכל עבר. מטרת התלמידים היא לתפוס את אותן מילים ולירוק אותן לאחר מכן על דף המבחן.
השיטה הזאת לא מתאימה לי, כפי שיכולה לספר לכם כל אחת ואחת מהמורות שלי. זה היה מזל גדול שההורים שלי שמעו על מריה פ׳ באגלין, כי אחרת עוד הייתה תקועה במערכת המשעממת ההיא.