נקמה עצובה

נקמתי
סוף סוף הגיעה עוד הזדמנות, ואני הסתערתי עליה ללא מעצורים.זה נשמע מוזר, אבל לא ידעתי שאני נוקם.
רק אחרי שהיא סיפרה שנקרע לה הלב מהדברים שאמרתי, ואיך שאמרתי.. רק אז הבנתי שהסיפור הוא לא העצבים שהיא הביאה עלי. בכלל מדובר בנקמה. ואחרי הכל, בבוקר למחרת כשהיא
אמרה שהיא בכל מקרה סולחת לי הצלחתי
להפנים את מה שהנפש שלי דחפה אותי לעשות. אני נעצב למחשבה שזה כלל לא מעציב אותי. מפחד להגיד בקול שזה אולי קצת מספק אותי. מציאות עגומה. מי היה מאמין שבתוכי , מתחת כל שכבות האהבה שוכנת תפלצת רעבה שכוספת לרגע שבו אשחרר אותה לנגוס, לפגוע. להפוך אותי לתוקף ואת מי שפגע בי פעם, ככ מזמן- להפוך לקורבן.
נגסתי ונגסתי עד הבנתי שמצאתי את הנקודה הכואבת ולחצתי חזק יותר. סחטתי אותה כמעט עד הסוף. לא הצלחתי להפסיק, כאילו התמכרתי לרגע הזה. ככ הרבה כאב. למה הפכתי? למה הפכו אותי?