עוד לא ערש דווי

הזעם כאשר תסיים את החיים שלך יהיה בלתי נסבל.
אני תופסת בפנים שלך וצועקת.
על זה תסיים חיים? על תנאים?
הרי זה הכל רק משחק!
ועכשיו ערבבו לך את הקלפים אחרת.
זה לא באמת משנה,
למי אכפת!
אתה הולך לסיים אותי, על תנאים?
אותנו?
אותך?

ממתי בזה היה טמון האושר שלך? בתנאי?
חשבתי שהחיים הם הרבה יותר מזה,
הם חיוכים,
הם צחוק.
הרי כל השאר זו רק תפאורה
איך אתה יכול לזרוק חיים שלמים למים
על טעם ועל ריח
זה רע
ומה אם כולנו היינו משותקים?
ומה אם אף אחד
מעולם
לא יכול היה ללכת?
היית ממליץ לכולנו להתאבד?

הרי הכל משחק.
אתה יכול להיות אתי בלי זה
בלי ללכת
בלי להגשים את הסטנדרטים
הלא תקפים
והמגוחכים שלך.

הרי האושר מעולם לא הסתכם
בקפיצה מצוק.
תרתי משמע.

אז אני מציעה שתשכח
את כל מה שאי פעם ידעת,
קח אוויר כאילו זו הפעם הראשונה
לעשות מה שבא לך
לא משנה כמה זה מטורף
לחיות ככה,
כן זה טירוף,
הרבה יותר חשוב
מהאפשרות
של להתאבד
למעו הזכר
של החיים
שיכלו להיות לך.

כבוד
זה לא משהו
להלחם עליו
כעת.
זה לא עניין של הגינות
זה עניין של אופי.
אם אתה רוצה
שאני לא אקח
ביותר מדי רצינות את המוות שלך
אז אתה אל תקח ברצינות
את סגנון החיים המדוייקים.

עכשיו
זה לא הזמן
להיות
קטנוניים.

אני ארצח אותך
באופן אישי
אם אשמע אחרת.
ואם אשמע אחרת
אז לא מגיע לך לחיות.