רק המתים ראו את סוף המלחמה. – פרולוג

אז… הרגשתי נוסטלגי ומצאתי את הפרולוג הבא. הסיפור חורטט משיעמום. ערכתי אותו טיפה. מוזמנים לקטול

היה זה מוות בשלוש מערכות.

דירזון שנא להלחם. זה לא שהוא לא ידע איך להלחם – הוא ידע להלחם ואף היה אחד מגדולי לוחמי גזעו, אוריאופל אבל הוא תיעב אלימות. הוא שנא שזה הגיע עם חובתו ככובש ומשמיד עולמות. ערפילי הבוקר שהביאו איתם קור והשמש האדומה שהאירה את השמיים בצבע כתום בוהק כבר נכחו בזירה המאולתרת בין מחנה אוראפל למחנה האקון בעמק המוקף הרים קפואים ו זוהרים שאפיינו את ארצם של ההאקונים. החוקים היו ישנים: קרב עם חרבות ולא אקדחי מתכת ,רובי מתכת והיכולות שהיו אהודים כל כך על דירזון.
הוא הישיר את מבטו אל מלך ההאקונים, חושמר, אדם מגודל שחום עור שעל גופו הצטבר קרח, בעל שיניים מוחדדות ואור כחול בוהק שהגיח מתוך ארובות עיניו. הוא היה גבוה מדירזון בשני ראשים כמו רוב ההאקונים.
כשקריאת ציפור מתכתית שברה את השתיקה בזירה, דירזון כבר חשב על חמישה דרכים להרוג את חושמר במהירות. הקרב החל. הוא שם לב שחושמר מחייך אליו אך התעלם, מסתער אליו עם חרבו. הוא איבד לשנייה את הריכוז, כאילו הוא חלם בהקיץ לשבריר שנייה ומצא את עצמו מוטל על ברכיו. הרגשה חדה של מתכת קרה נגעה לו בגרונו. איך הוא עשה זאת?! שאל את עצמו דירזון. חושמר חיכה כמה שניות כדי שקהל הצופים משני המחנות יבין שהקרב נגמר. השנייה הראשונה עברה. דירזון הביט לרגע בחרבו שהוטלה על האדמה שקפאה מהקור הרב בארץ ההאקונים. רחוק מדי, חשב. השנייה השניה עברה. מה האפשרויות שיש לי? שאל את עצמו. השנייה השלישית עברה. חושמר הזיז את חרבו לאחור בשביל תנופה כשהוא יערוף את ראשו של דירזון. דירזון הניף את ראשו לאחור בדיוק כשלהב החרב עברה את המקום שבו ראשו היה. בתגובה מהירה דירזון קפץ ובעט בחרבו של חושמר וזאת נפלה על האדמה. הוא הרים אותה. חושמר פנה מידית אל חרבו של דירזון אך איחר את המועד. חרבו שלו ננעצה בגופתו ודם חם החל לזרום מהפצע. הוא משך את החרב מהגופה ופנה אל ההאקונים.
"שמי הוא דירזון בן רינון המנוח, אוראפל טהור, נסיך האפלה ויורש העצר לרימן הגדול מעמקזור. ברגע זה נהייתם עבדי ממלכתי. חזרו אל ביתכם. התאבלו על מותו של מלככם וביום המחר, תחגגו את עבדותכם."

מקץ נצח הסיט חושמר את מבטו, אך הוא כבר אינו נמצא בארץ ההאקונים ואף אחד לא היה מאחוריו. בטח שלא עם חרבו נועץ אותו בחזהו של חושמר. הוא הביט בעננים השלווים ומיקום השמש הצביע כי היה זה צהריים. האדמה עליה הוא עמד הייתה לחה. הוא עמד על הפלג העליון של הר כלשהו.
אני מת? שאל את עצמו חושמר מלך ההאקונים, שהשמיעו עליו שמועות כה רבות על כוחו הגדול ועל מוחו החכם.
"כן," ענה קול ממתכת מאחורי חושמר. היה זה בחור לבן וקירח, נמוך יותר מחושמר אך בגובה הממוצע של גזע אוריאופל. הוא לבש כולו בגד סגול אחיד. חושמר לא יכל להסביר זאת, אך הילה מיסטיקנית עלתה מאותו בחור.
"למה אני פה? איפה אני?"
"מתת. ארץ המתים. יש לך עוד שאלות טיפשיות?"
"איך ארץ המתים? אל תשקר אותי. מי אתה?"
"שמי וזהותי אינם משנים. בדיוק כמו ששמך וזהותך לא משנים, חושמר."
לסתו של חושמר נפלה טיפה ממקומה ועיניו נפתחו טיפה יותר. האם יכול להיות שארץ המתים לא נהרסה כליל? שאל את עצמו. חושמר ידע שאין להאמין לסיפורי מלחמות עתיקים, הם בכל זאת סיפורים. הוא רק הזעיף את פניו ואמר, "אז מה כן משנה?"
"ייעודך. מה ידוע לך על ארץ המתים ועל המלחמה הגדולה?"
"ארץ המתים נהרסה כליל במלחמה הגדולה."
"לא. זה היה השקר שסיפרו לכולכם." אמר בנחישות והוסיף, "ובנוגע למלחמה הגדולה, כבר נראה. אני צריך את עזרתך, חושמר."

עשן היתמר מן הבתים הנשרפים, מחניק את כל אלו שלא נשרפו יחד עם משפחותיהן. האפר מן שאריות הפגז והשרפה הכביד על האוויר הצח שעד לפני כמה דקות היה ברחוב. עוד קול פגז נשמע, עוד קול פיצוץ הגיע בעקבותיו. הזר יצא מן הבית העולה באש מאחוריו וניגב את חרבו הנוטפת בדם באדם השרוף שהיה על המדרכה והחזיר אותה לנדן. הוא בחן מבעד לאפר המסתחרר באוויר את הפיצוץ שהתרחש רק בכמה רחובות ממנו ואז הסתכל חזרה על הרחוב. הבניינים בני השלוש קומות המסודרים בשורה לאורך כל מה שעיניו של הזר ראו עדיין המשיכו להשרף, וכך גם האנשים שרצו ברחוב. אלו שלא עלו באש, נחנקו מהעשן והפיח. אבל לא הזר, הודות למסכה השחורה שעל פניו. עוד קול פגז המלמד על כך שהתותחים בעיר התחתונה מתקרבים אל עבר העיר העליונה. עוד קול פיצוץ עז המלמד שגם מרכז העיר העליונה כבר אינו בטוח. הוא התקדם במעלה הרחוב, מתחמק מהשרופים והעולים מאש. הוא פנה שמאלה אל עבר סמטה קצרה שעדיין נשרפת. למרות שידע שהשרפה לא תפגע בו, הוא קיבל הוראות מדויקות לא לגרום לעצמו נזק. האנשים המשיכו לצרוח מכאבים עזים מאחוריו, אבל לא מלפנים. עוד קול פגז נשמע והוא ראה איך עצם מהיר בשמים מתרסק ברחוב ממול. הפיצוץ גרם לכמה בתים לקרוס, יוצר לו דרך לעבור מבלי להפגע מהשריפות. הוא עבר לצד השני בזהירות תוך כדי טיפוס על שאריות הבית ליד הסמטה.
המצב בצד השני לא היה גרוע יותר אך הזר שם לב שהוא טעה, גם כאן היו שרופים, נשרפים וצעקות בלתי-פוסקות של כאב. הזר נשאר בין הצללים ובחן את הפצועים – תריסר חיילים בתוך אוהל גדול. הוא הבין שזהו בית-חולים-שדה כשאיש נמוך קומה הגיע מן צדו השמאלי של הרחוב והתחיל להתרוצץ בינהם. כנראה רופא, הסיק הזר. הוא שם את ידו על הנדן, מתכונן להשתמש בחרבו. הוא התלבט איך לחתוך את הרופא כדי שלא יפריע לו לחסל את שאר החיילים. לבסוף, הוא הוציא את אקדחו, משך את הקנה לאחור וטען צרור כדורים דרך החור שהקנה הסתיר. הזר יצא מן מחבואו אל פתח האוהל, יד שמאל מצביעה אל האוהל בעוד יד ימין מצביעה אל עבר השריפה בסמטה. הוא הפעיל את היכולת ומיד הרגיש תחושת חריפות עזה בפה, הוא רצה לפתוח את המסיכה שלו וללגום הרבה מים. הוא לא עשה זאת. תחושת החריפות התפשטה אל יתר גופו. ראשו החל לכאוב לו והוא הרגיש שבשר גופו נשרף, משנה את גוונו ללבן בתוך גופו. לאחר רגע התחושה הנוראה נפסקה וצעקות נשמעו מתוך האוהל. הוא ראה להבות פורצות אל דפנות האוהל. לקח לשרפה החדשה כמה רגעים לפני שהיא כבתה מעצמה. הזר הסתכל אל תוך האוהל השרוף, לא היו ניצולים. פונה אל המעבר ממנו הגיח הרופא, הזר התקדם.