הרגע שאינו קיים

אותו הרגע,שאינו קיים…
אין לי אפילו מילים לתאר.
זה דמעות כשאני רואה תמונה שלך,
או לא להצליח להירדם-ולחשוב עליך,
פתאום מרגיע אותי וגורם לי לשקוע בשינה.
זה כשאני מתפללת לכל מה שהמציאו וקיים-
שאני אראה אותך היום בעודי הולכת ברחוב.
זה הכאב שאני מרגישה כשאני יודעת,
שהלב שלך שייך לאחרת.
זה ההתרגשות כשיש הודעה ואני מצפה,
בכיליון עיניים-שזה אתה.
אני בדרך כלל בן אדם מאוד כנה וישיר,
אבל זה כל כך מסובך שאני איבדתי מילים.
אני תמיד מדמיינת אותנו בחדר קטן בלילה,
מדברים עם שאור הבוקר עולה.
אני מדמיינת איך אני מפשיטה את נפשי בפניך-
את כל פצעיי,כאביי,מחשבותיי,זיכרונתיי…
אני מדמיינת אותך יושב מולי עם מבט אוהב ומבין,
לא חושב שאני יצאתי מדעתי-שאתה מאה אחוז הבנה כלפיי.
מאה אחוז אהבה,
מאה אחוז הכלה.
עוד צצו בדימיוני חזיונות שאני בוכה-
בכי מר,חותך את האוויר והדממה.
ואתה…כל כך יפה,רוכן מעליי ומחבק אותי…
לא עוזב,לעולם לא עוזב.
מנשק אותי כאילו אני סם החיים שלו,
שבלעדיו הוא כלום.
אני אפילו מצליחה לדמיין את בטני מפרפרת באותו רגע,שאינו קיים…