זה לא אומר !כלום! פרק 12 – מה זו הטבעת הזו?
חלק אחרון(:
אני רצה בפאניקה , שממשיכה ללוות אותי גם אחרי שאני מאבדת לגמרי את מראה הבית מעץ. אני כה מודה לאחותה של דלית על החומר המסתורי שהוסיפה לתוך הבושם. זו הברקה מאין כמוה! לא ייאמן שדלית הצילה אותי ככה, בדרך העקיפה ביותר שיכולתי לדמיין.
איזו הקלה. אבל עדיין אין ישועה. אני עדיין מבולבלת בנוגע לדלית: אם היא רק שכחה לספר לי על העזרה הקטנה שהחליטה להכניס לתוך הערב, או שהיא בעצם אחת צבועה שאולי משתפת פעולה עם מטיאס בלי לספר לי דבר.
ככל שהחושך משליך את עצמו על היער, אני מתייאשת יותר ויותר. וכך גם התינוקת, שאיני יכולה כמעט לראות את פניה, וגם לא את הקרקע הסמיכה שעליה אני בורחת בזריזות. אבל אני עדיין שומעת את בכייה. \"מתוקה שלי, די, תפסיקי לבכות. אני מצטערת שככה הזזתי אותך מהר .\" לראשונה מאז שברחתי ממנו, אני מתכופפת בתשישות ומניחה את הסלסילה. \"בטח קיבלת לי סחרחורת\" אני מרימה אותה בעדינות ומאמצת אותה בחום אל חזי. אצבעותיה הקטנות אוחזות בשמלתי כמו באיש העומד ליפול אל מותו.
אני מאוד מקווה שלחומר הזה יש השפעה ארוכה. \"עד שלפחות אמצא לי מקום בטוח. עד שאולי אמצא לי יציאה מכאן…\"
יציאה! אני חופשייה, אלוהים . לא חופשייה מהכול, אבל אולי עוד אהיה. אסור לי להיכנע מוקדם מדי, למרות הרחשים המשונים שבוקעים מצדדיי. אם לא אנסה לצאת מהיער, אני לא רוצה לתאר לעצמי בעוד כמה זמן האדם-זאב ימצא אותי.
שכחי מרחמים עליו. תתרכזי ברחמים שלך.
אני מניחה את התינוקת בחזרה ומשאירה את הסלסילה האחרת, שכבר ריקה ממאפים ומהפתעות, מאחוריי. אין לי בסלסילה הזו שום צורך בנוגע ליציאה שלי החוצה מכאן.
לפי הרגשתי חלף כבר זמן רב מאוד מאז שנטשתי אותה.
אני ממשיכה לתור אחרי אור הירח, ובכלל, מנסה למצוא פתח ליציאה…אולי איזה שער מיוחד.
כבר יש יותר אור מאשר שהיה קודם. אני לפחות רואה איפה אני צועדת. אני מרגישה שהלכתי במעגלים במשך השעות. אין שום שער, אין שום בקתה אחרת, אין שום… נקודת התחלה. במרחק כמה מטרים ממני אני צופה בנקודת ההתחלה שלי. נקודת ההתחלה של המסע שלי. לכאן הגעתי עם שרלוט, והנה אני באגם גם עכשיו. מאיפה באתי?
לאן אני אלך מכאן? חיפשתי בכל היער!
אני מתיישבת על סלע חלקלק וגדול. כשאני מתחילה לצעוד למטה ברגליים יחפות ,שאר הסלעים שמקיפים בין הצמחים את המורד לאגם חלקים עד שאני כמעט ומחליקה. אני נושאת את סלסלת התינוקת בזרועותיי. \"זה בסדר אם נשתכשך קצת במים?\" אני שואלת אותה,רואה את פניה יותר ככל שאני מתקרבת.
אצבעותיי מסמנות פס על פני מי האגם, מנסות אותם. קרירים. מתאים בדיוק לדביקות שעל גופי כנגד בגדיי.
עכשיו לא אכפת לי מכל מה שקרה באגם הזה. אם יש לפחות מקום אחד בתוך כל היער הזה שאותו אני מצאתי, וזכיתי להיכרות איתו בעבר, אני לא הולכת לוותר.
האם מבחינתי זה כבר נחשב \"עבר\"?
כשרגליי עוברות את שפת המים, גופי מצטמרר. אני מזדקפת פתאום ומרגישה את נוכחותו של הקול המוזר שנגלה בי בתוכי. אני מניחה את התינוקת בצד. אני זוכרת את קול האישה העוקצני הזה עד היום, ועיניי גם הן נזכרות ומתחילות לזהור.
\"אף אחד לא שואל את התינוקת הזו אם מותר להיכנס למים או לא. את נכנסת עכשיו\" אני שומעת את האישה בתוך אוזניי.
רגליי קופצות קפיצה קלה, ללא שליטתי, אל תוך המים. עיניי נעצמות בכאב וראשי מתחיל לכאוב גם הוא כשאני צוללת פנימה בזריזות. אלפי בועות מסתחררות מסביבי, ועוד ועוד אוויר נעדר מראותיי. האישה שבתוכי לא מתכננת לתת לי הסבר לצלילה שלנו אל הקרקעית הרחוקה. היא פשוט שותקת, אבל העורקים והוורידים מצייתים לה.
מילה אחת ניצתת בראשי-\"וואו\".
בלי רצון ובלי שליטה מיוחדת, אני מגלה מקום חדש לגמרי. אף פעם לא הייתי אמורה להתרגל, כמו עכשיו, להתאמץ לשמור בראותיי עוד אוויר. תמיד היה לי את האוויר הנחוץ. תמיד הייתי בחוץ. אף פעם לא ראיתי אלמוגים כה מוחשיים כמו שאני רואה לנגד עיניי. קבוצות ענקיות ושלמות של חוטים צבעוניים,ענפים ונקודות נוצצות- הכל טבוע באלמוגים הססגוניים.
\"אני צריכה אוויר.\"
\"בקרוב את לא. נו, קדימה! הגוף שלך לא זז וזה לא מוצא חן בעיניי!\"
\"ברצינות. אני-צריכה-אוויר.\" איך \"בקרוב לא\"? אני נחנקת כבר עכשיו!
אף אחד לא עונה לי.
אני מנסה לשמר בפי, שלא שואף כלל, את מה שנשאר לי.
מה שעוד יותר מרתק ככל שצוללים עמוק הוא הקרקעית, שאליה אני ממהרת ככל הנראה.
זה לא הגיוני. \"תקועים שמה…\"
\"בקבוקים, כן.\" היא עונה לי בראשי.
\"בקבוקים? ממתי…\"
\"שקט!\" ראשי סוטה הצידה במין רפלקס חזק, לרצונה החופשי.
אני לא מאמינה. היא סטרה לי!
ידיי ממשיכות ודוחפות עוד מים הצידה, מתקדמות בשחייה אל הבקבוקים.
על פני הקרקעית תקוע לו צבא של בקבוקי זכוכית. הקרקעית כמו שאבה את כולם אליה, לקבע אותם לעד.
בתוך כל בקבוק שקוף יושב פתק מגולגל וצפוף בפנים. מעניין מה כתוב בכל אחד מהם. ולמה הם שוקעים בחול הנוקשה הזה?
\"שקט, אמרתי לך! בלי מחשבות, בלי תכנונים, בלי כלום!\"
היא מכוונת את ידיי אל בקבוק מסוים שבתוכו מתנוצץ לו דבר בנוסף לפתק. טבעת.
ידיי משתפשפות אחת בשנייה ,ועליהן נמרחת לה פתאום שכבה של אור ירוק. \"מה את…\" אני מנסה לשאול, אבל שומעת איך היא מהמהמת במוחי בשקט ומתרכזת.
היא לא נותנת לי להשתלט על שום דבר. הצילו!
למה ההרגשה הזו לא חדשה לי?
\"בבקשה תני לי לנשום!\"
והיא לא מקשיבה.
אני מרגישה רעידה עזה דרך ידיי האוחזות בבקבוק. אני שומעת באוזניי זמזום מציק. הבקבוק רוטט ואז נדלה חיש מהר מהקרקע הימית הקשה שמשכה אותה אליה.
\"ועכשיו למעלה! הגוף שלך כזה עקשן!\"
היא מרפה מגופי , ולריאות שלי פתאום פחות כואב כשאני לוקחת את גופי בחזרה אל-על.
כשאני סוף סוף מחוץ למים ונושמת, אני מקפלת את רגליי כדי לצאת. אבל האישה ישר חוזרת בתוכי ומסובבת את הבקבוק כך שפקק השעם בולט מולי כנקודה חומה.
\"אחח, מספיק!\" אני פולטת בקול כשהיא משתמשת בשיניי ונושכת את השעם. השיטה לפתוח בקבוק בצורה כזו היא מתכון טוב לשבירת שיניים.
\"וואו הגזמת, איזו טיפשה! למה ששן אחת תישבר מפתיחה של פקק בשנייה?\" היא לועגת לי.
אני מנסה להפסיק את מחשבותיי כדי שלא תדע את תגובתי.
אבל אין כזה דבר לעצור את המחשבות. אחרת איך היינו פועלים?
היא בטח מרגישה את החום המפתיע על עורי. החום של הלעג. \"כמה שבירה אפשר להיות?\"
אני מתנשמת בעדינות, ולאחר מאמץ אחרון מחלצת את הפקק. אני הופכת ומטלטלת את הבקבוק ,וממנו יוצאת הטבעת שהייתה עד כה בפנים. אני משחילה את הטבעת על האצבע השנייה ומתחילה לבחון אותה.
\"היא יפהפייה\" אני חושבת.
להפתעתי, אני שומעת את היצורה המעצבנת מגיבה -\"נכון\".
על הטבעת העבה והמעוטרת עיטורים עדינים בזהב מתנוצצת לה אבן חן מדהימה בכחול זך.
מיד אחד כך זורמת בי תחושה משלהבת. בנוסף לכך שהתרעננתי מהמים הקרים, אני מתרעננת מחדש בעוצמה חדשה בקצות גפיי. אני מיישרת את כף ידי קדימה וממקדת את מבטי בטבעת.
היא מעירה לי בקול מתענג: \"נכון הרגשה טובה?\"
ואז היא נעורה גם היא ומטבילה את רגליי שנית במים.
\"עכשיו לנשווום עמוק…\"
אני מתחילה לשאוף בצייתנות… היא מרכזת אותי במחשבה ביחד איתה. \"ו!\"
אני ממלאת את ריאותיי באוויר ופוקחת את עיניי. אני נכנסת למים , ישר מפחדת לאבד את עצמי ומנסה להתרומם מעלה. אך כמובן שאם זה תלוי בדיבוק בצורת קול האישה שנכנס בי, ההצלחה לא תהיה איתי.
שתי מטר וקצת מתחת לפני המים, סופה נוצצת מקיפה אותי ומזכירה לי את הפעם הראשונה שבאתי לכאן. אני כמעט ולא יכולה לראות דבר חוץ מהניצוצות מסביבי.
אני לא מוכנה לרגליי שמתקפלות לרגע בדקירה, ולאחר מכן מתלפפות אחת עם השנייה לתוך צורה של אחד.
פי נפער. השמלה כבר לא עליי.
אני מצטופפת ערומה בתוך הסופה עד שדגדוגים עולים אל ירכיי ומתחתיי נגלה לו זנבי החדש, המשובץ בקשקשים. צווארי מורם מעלה ומתלבשת עליי חזייה שנראית דומה בזוהרה לזנב.
זה לא יכול להיות! מה עשית לי?! איך הדבר הזה קרה שוב? לבי מגביר את פעימותיו. הסופה נגמרת לבסוף ואני מתפתלת מעלה בעזרת הזנב שלי.
\"אני לא מאמינה שזה הצליח!\" היא חוגגת שם בפנים.
\"למה עשית לי את זה?!\" הבהלה שלי היא כה גדולה , שאני יכולה לגעת בקרקע רועדת ולעלות מעלה. שאני כבר מצליחה לשלוט בפניי ובכולי,ולכן הן קפואות.
ראשי פועם בעוז, אבל אני דוחה אותו.
\"…מה עשית לי?!\" אני מתחילה לייבב.
אני טומנת את פניי בכפות ידיי ברפיון, ומיד מרגישה את קור הטבעת הארורה כנגד לחיי. \"איך אני אצא מזה? איך אני אחזור להיות רגילה?!\" לא אכפת לי אם אפילו מטיאס ישמע אותי עכשיו. אם הוא בכלל ער.
תראי מה עשית. לא הצלחת לשלוט על התנועות של עצמך אפילו. \"אבל לא הצלחתי לעשות כלום!\" אני בוכה ומשיבה לעצמי. הזלתי יותר מדי דמעות בזמן האחרון.
אני מחניקה את בכיי, שוהה רגע ובוהה בסנפיר המסולסל בקצוותיו. ואז מסירה את הטבעת מעליי.
\"זה הכל באשמתי ובאשמת הטבעת הזו! הכל!\"
בדיוק כמו שאתה מצפה לתקווה אחרונה מהצד הכי חשוך, כך גם כעת. ברגע שאני זורקת את הטבעת מעל אצבעי ומטיחה אותה באדמה, סופה יבשה ונוצצת עולה ומקיפה אותי. במהרה אני רואה את רגליי מפוצלות לשתיים, ואותי לבושה בשמלה מהארמון.
אני מבולבלת. \"מה קרה פה? איך…\"
המומה כפי שאני, אני קמה ולוקחת את הסלסילה.
ואולי ההזיה שהתרחשה כעת קשורה לטבעת?
הטבעת נטמנת בכיס השמלה שתפור ליד ירכי.
השמיים מתבהרים. היה נראה כאילו זה לא יקרה מעולם. החום במאורה מציק לי ולתינוקת. התינוקת מוציאה אותי מריכוז בטבעת ומתחילה לבכות. \"לא, לא, מתוקה שלי, לא… למה שתבכי במקומי? זה לא מגיע לך, את יודעת?\" אני לוחשת לה בניסיון שווא להרגיע אותה.
אין לי מושג איך מצאתי את המאורה. פשוט ראיתי חור שחור שפעור בגבעה קטנה, ובמקום לחשוב אם מסתתרת שם חיה כלשהי, נכנסתי וגיליתי חמוס שפינה את המקום בשבילנו . התינוקת מגבירה את קולה.
\"ששש, בבקשה, בבקשה,בבקשה\". אני מרעיפה עליה חיבוק חמים שרק מכעיס אותה יותר.
\"אוקיי, אוקיי. בואי החוצה.\" אי אפשר להישאר כאן לעד, נכון?
\"אני רעבה\" אני נושכת את שפתיי. \"בטח גם את, נכון?\"
אני מקבלת את הצווחה שהיא מוציאה מפיה כ\"כן\".
למען האמת, בכלל לא התרחקתי הרבה מהאגם. נשרטתי מהעץ הדוקרני שמימין לאגם שם באופק, אני זוכרת את ענפיו הקוצניים.
\"יותר טוב?\" אני שואלת אותה. לא, לא יותר טוב. הרבה יותר לא טוב.
רחש פסיעות איטיות שמועכות את העשב מגיעות לאוזניי.
אני מנמיכה את ראשי וקופצת למטה בזהירות, להתגונן ישר בתוך המאורה.
אני מותחת את צווארי וסוקרת את השטח. במבט החוצה לא נמצא דבר. שום נחש, שום עכביש…
הרחש קרוב למאורה, מאוד.
\"מי שם?\" אולי יש כאן עוד חיה שמדברת?
פניו של האדם-זאב צצות לנגד עיניי. הוא מתכופף ,מביט בי בהקלה בחושך שבו אני נמצאת ומניד בראשו.
\"למה, סופי?\" הוא שואל אותי בקול מאוכזב.
אני מביטה בו כשראשי מושפל מעט מטה. רק בכי התינוקת שורר בינינו. אני מצמידה אותה אל חזי ,כמין דובי שאפשר לחבק כדי שיגן מפני הפחד. אחרי שניות בודדות מטיאס מושיט לי יד עייפה.
אני מניעה בראשי לשלילה בחוסר אמון מסוים.
הוא מרים אליי את גבותיו, ועדיין מותח אליי את ידו עוד יותר.
\"אתה יכול לקחת את התינוקת?\" אני משכיבה אותה בסלסילה ומרימה אותה לכיוונו, שריריי רועדים. הוא נועץ בי מבט שמעורר בי רחמים כלפיו. בכל זאת, גרמתי לו להתעלף על מקומו.
בזמן שמטיאס לוקח את הסלסילה ומעביר את התינוקת למקום מואר, אני תוקעת את ציפורניי באדמה הקשה וזוחלת החוצה דרך הפער שנוצר בין גבו של מטיאס לבין דופן המאורה.
\"אני מצטערת.\" אני נוגעת בכתפו ומתרחקת מעט אחורה כשהוא מסתובב. מטיאס לוקח את ידי מכתפו ,ומניח אותה על ברכו כשידו מכסה את שלי. איך אוכל לסרב לו עכשיו?
\"את יודעת כמה חיפשתי אותך? באמת היה לך כל כך לא נעים איתי, שהשפרצת עליי את הבושם הזה?\"
\"אתה בסדר עכשיו?\"
\"תעני לי, סופי\" קולו התקיף מקפיץ אותי. \"כשאני חושב על זה, את אפילו הבאת לך את החומר בבקבוק הזה מראש!\"
\"שאלתי אותך אם אתה בסדר\" אני חוזרת על השאלה שלי וקופאת מהעוצמה שבמילים שלי. הוא כנראה פשוט גרם לי יותר מדי פחד,וכעס. מספיק. עכשיו אני מבקשת תשובות.
\"למה תכננת לי את הערב הזה? למה הבאת אותי למצב שבו הייתי חייבת להשתמש–\"
\"שנייה אחת, אני לא מבין פה משהו… הפחדתי אותך?\" הוא שואל את המובן מאליו.
אני קמה ואומרת: \"כן! הפחדת אותי, ארגנת לי ארוחה ענקית. ריתקת אותי לקיר.\" מצחי מתכווץ, ואני חולצת את ידי ממנו.
\"בבקשה ממך, תגיד לי- מי אתה? מה אתה רוצה לעשות לי? למה התעניינת בי מלכתחילה?\" מי אני שיתעניינו בי?
מטיאס קם מולי ומשתהה. אני מחכה, נוטלת ביד אחת את הסלסילה, והוא נוטל את ידי הפנויה בחוזקה.
\"את רוצה לדעת מה אני רוצה לעשות לך?\" הוא מהנהן באיטיות. \"את תראי מה אני רוצה לעשות לך.\"
הוא מושך אותי איתו, ואני מתנגדת בכיוון. \" לאן אתה לוקח אותי? קח אותי רק החוצה! החוצה מכל זה!\"
\"זה בדיוק מה שאני עומד לעשות.\" הוא ממשיך להתקדם ומושך אותי איתו. אני מדלגת מעל אבנים ומועדת מעל אחד מהם מרוב זריזותו. אני נותנת לזאב להוביל אותי מכאן,
הלוואי ולמקום טוב יותר. כולי תקווה שלא עשיתי טעות.
אנחנו עוברים את העץ הדוקרני, ומתקרבים יותר ויותר אל האגם. \"לא, לא לשם!! בבקשה לא! זו לא הדרך החוצה! אתה…\"
מטיאס מאט עד שנעצר וסב אליי . \"את רצית לדעת מי אני ולמה אני נכנס לך לעורקים , נכון?\"
\"אל תפגע בי\" אני שואפת בחדות, תופסת את עצמי מייחלת שלא באמת ייכנס לי לעורקים.
הוא מכסה על לחיי בידיו, ואם הייתי יכולה, הייתי תולשת אותן ממני ולא מאפשרת להן להחזיק בלסת שלי.
\"אל תדאגי. הדבר הזה יהיה פיצוי על כל הסבל שעברת.\"
\"תשכח מזה, אני לא האוכל שלך להפעם! לא אכלת מספיק?\" מטיאס שוקע אל תוך עיניי כמפחד לאבד אותי.
אנחנו עוברים את גבול האף אל אף, ואז אני חשה את שפתיו נוגעות בשפתיי בתוך שקט פתאומי. כמו שכל היער השתתק מרוב תדהמה, בדיוק כמוני.
עיניי נפערות בפאניקה. לפני שהן נעצמות אני בוהה בעיניו העצומות של האדם-זאב, שמנשק אותי באופן אחר לגמרי ממה שהיה נדמה לי. קשה לי להאמין שאני נמצאת איתו בסיטואציה שלא תיארתי מעולם. כשאני מעט מתאוששת אני מכניסה לתודעתי שזוהי באמת הנשיקה הראשונה שלי. לא ראוי לקרוא למה שהיה בינינו כשהיצורה השתלטה עליי בשם \"נשיקה\".
רגע ממכר מעקצץ בי. מטיאס מדריך ומלטף אותי ,עדין ומנוגד למה שחשבתי שאחד כמוהו יוכל להגיע אי פעם.
ידי עולה על כתפו. מעבר לפיו, אני חשה בשיניו. אני עוברת על פני כולן, וכמו שרואים על חיוכו, כולן דומות לשל בני-אדם. רק שני ניבים מלמעלה ושניים מלמטה ויותר מאחור, מפרידים את המראה מהמציאות הרגילה.
אולי האדם-זאב באמת לא כל כך מפחיד. לאט שפתיו מתנתקות ממני.
חיוך נמרח על שפתיו, ואני נשארת עם פה פשוק. \"את רועדת.\"
מילים מנסות לחמוק מפי, אך הנשיקה שלו כבר בלעה את כולן.
תגובות (1)
אין לי מושג איך הקווים האלו נוצרו בכל אמירה או ציטוט, מצטערת על כך.