פרח הלוטוס שלי- פרק 2

הבוקר מגיע. לאט לאט השמש מטפסת בשמיים ומאירה את הרחוב הרדום, צובעת אותו באדום ורוד. כמעט לא ישנתי הלילה ומבט מהיר בשעון מגלה לי שהשעה חמש ועשרים.
אני מושך את השמיכה עד הסנטר, מנסה להרוויח עוד קצת זמן.
אני צריך עוד זמן, אני חייב עוד זמן לישון. אני נאנח ועוצם עיניים חזק. "עוד שתי דקות." אני מלמל לעצמי.
התלבושת האחידה מביטה בי מכיסא המחשב-הז'קט הכחול כהה עם סמל בית הספר, החולצה המכופתרת הלבנה, המכנס הכחול כהה, העניבה השחורה והוסט העבה.
אני מקלף את עצמי מהמיטה, מצחצח שיניים חצי רדום, שוטף פנים וחוזר לחדר להתלבש.
למטה אבא יושב עם המחשב הנייד, מקליד משהו בקצב רצחני. אמא כבר יצאה. הוא לא שם לב אליי כשאני צועד למטבח וגורר את הרגליים עם הכפכפים. עוד שטות שיש לאנשים פה, מותר לנעול רק כפכפים בתוך הבית. ניסיתי להסביר לאבא שמותר לנו ללכת עם נעליים רגילות בתוך הבית, אבל הוא אומר שצריך לכבד את התרבות פה אפילו אם היא לא באמת שלנו.
אני לוקח פרוסת עוגה ולועס בעמידה, אחר כך אני לוקח עוד אחת.
חצי שעה אחר כך אני כבר ברחוב, מסתכל על אנשים שאני לא מכיר ועל מודעות ופרסומות ענק שתלויות על כול בניין, מונית ואוטובוס שבסביבתי. אני לא יכול לקרוא אותן עדיין אז אני בוהה בהן בסקרנות.
אני דרוך, כול אוטובוס שעובר גורם לי לפעור עיניים. קר, והאף שלי מתחיל להאדים, אני משפשף אותו ומנסה לחמם אותו. כמה נערים נעמדים על יד התחנה עם מדים זהים לשלי, אני מרגיש הקלה.
האוטובוס מגיע כמה דקות אחר כך ויחד עם שאר הנערים אני עולה עליו, הם מסתכלים עליי. אני מוצא מקום בספסלים מאחור ובוהה החוצה. מהרמקול בוקעים משפטים, פה ושם אני מצליח לקלוט מילים אבל את הרוב אני עדיין לא מבין. הלב שלי משתולל. אני מסתכל על האנשים באוטובוס, אחר כך החוצה שוב על השלטים הגדולים והרחובות הענקים. הנסיעה באוטובוס נמשכת נצח, אני מפחד שאפספס את התחנה שלי, חרדה ממלאת אותי אט אט, אני נושם עמוק, מחליט לא להסתכל יותר החוצה אלא להסתכל על האנשים בתוך האוטובוס. אני סורק אותם, רגע אחר כך, אני עוצם עיניים ומנסה לחשוב על משהו טוב. אני מתרכז, מנסה למצוא משהו אחד שאני אוהב פה. חושב על מזג האוויר הקריר, על השלג, על האורות ומבלי שאני שם לב, האוטובוס נעצר. אני שומע את חבורת הנערים מתקהלת מול דלת האוטובוס, אני נעמד, וכשהדלתות נפתחות אני קופץ החוצה. אני מתיישר, מסדר את תיק הגב שלי, והולך אחרי הנערים. אני רואה את בית הספר, מבנה מרובע בצבע כתום וכחול עם שלט כסוף בחזית. אני צועד פנימה, נבלע בין שערים כסופים. הלב שלי ממשיך להשתולל.
אני משוטט בחצר בית הספר כמה דקות אחר כך נכנס אל בניין כל שהוא, אני משוטט בפנים, המסדרונות כול כך ארוכים. אני עובר בין כיתות ריקות, עולה במדרגות ואז רואה את חדר המזכירות. בתוך החדר יושבות שתי נשים עם שיער שחור אסוף לאחור, אני מסתכל עליהם מנופף ביד. "היי, שלום." אני אומר.
הן מסתכלות עליי, רגע אחר כך אחת מהן מסמנת לי להיכנס. אני נכנס. היא מדברת אליי באנגלית.
"דניאל." אני עונה כשהיא שואלת לשמי.
היא מלמלת משהו שאני לא מבין ואחר כך מושיטה לי פתק קטן וטבלה. "מערכת השעות שלך, ומספר הכיתה שלך." היא מסבירה, אני מודה לה, קד קלות ויוצא משם.
הפרוזדור נראה לי ארוך יותר עכשיו, אני צועד וצועד, מטפס על מדרגות ומסתכל לצדדים, אבוד לגמרי. אני מקלל בשקט, נערים שעוברים לידי מסתכלים עלי מוזר, חלקם מצביעים וחלקם רק בוהים.
בסוף הפרוזדור אני רואה אותה, את הכיתה שלי. אני צועד פנימה, מעיף מבט בכיתה. הכיתה גדולה ורחבה ואני חושב שבקלות יכולים להכנס בה יותר מחמישים תלמידים. כמה נערים יושבים כבר בפנים, הם משתתקים, עוצרים את החגיגה הקטנה שלהם לרגע ובוהים בי.
אני רוצה שהאדמה תבלע אותי. אני מוצא לעצמי כיסא ריק בפינה, כמה כיסאות לפניהם. המבטים שלהם קודחים בי חורים ורגע לפני שאני מסתובב להביט בהם שוב הפעמון מצלצל. כמה רגעים אחר כך, זורמים לתוך הכיתה תלמידים, כול תלמיד שני שנכנס בוהה בי בהפתעה ואני רוצה להעלם. המורה נכנס לכיתה, כולם עומדים וקדים כשהוא נכנס. גם אני עושה כמוהם. הם מתישבים וגם אני.
המורה קורא בשמי, מסמן לי לגשת אליו. אני מתרומם מהכיסא שלי בקושי וצועד לעברו, קצת נבוך, הוא מציג אותי בפני הכיתה. הכיתה ממלמלת משהו בחזרה ואני לא מעז לנתק את העיניים שלי מהרצפה. המורה שואל אותי כמה שאלות ואחר כך נותן לי דפים באנגלית עם אותיות מוזרות, לשאר הכיתה הוא נותן משימה אחרת.
"כשתסיים את זה, תבוא אלי." הוא אומר
אני קד בנימוס וחוזר למקום שלי, מעיף מבט בדף העבודה שנתן לי ומבין שאלו אותיות שאני צריך ללמוד לכתוב.
ניסיתי לצייר את האותיות כמו שצריך אבל לא הצלחתי להתרכז, כי יכלתי להרגיש את העיניים של כולם קודחים בי חורים.
בשעה השניה והשלישית לומדים מתמטיקה, המורה מחייכת אליי ומדברת אליי באנגלית רהוטה- מסבירה לי מה לומדים ומבקשת מאחד התלמידים להלוות לי את הספר שלו על מנת שאוכל לעקוב. מהר מאוד אני מבין ששיטת הלימוד פה היא שונה מבארץ, אבא אמר לי שהשיטה פה שונה אבל לא חשבתי שזה באמת עובד. המורים מטילים את אחריות הלמידה על התלמיד, והתלמיד יכול להתקדם בחומר לפי הקצב שלו. המורה משאירה אותנו עם משימה וחוזרת רק בסוף השיעור בדיוק כמו שהמחנך עשה בשעה הקודמת.
בשעה השלישית והרביעית לומדים אנגלית ואני חש הקלה, השיעור מתנהל באנגלית וסוף סוף אני מבין מה קורה סביבי, גם המורה לאנגלית משאירה משימה ומניחה לנו לנפשה. בזמן הזה שבו המורה לא נמצאת בכיתה, כול אחד עסוק בעיניינו, רק מאחור אפשר לשמוע דיבורים וצחקוקים. מדי פעם אני פוגש בזוג עיניים סקרניות ואז אני מחייך, מנסה להראות כמה שיותר חברותי.

כשהפעמון מצלצל וזה זמן ארוחת הצהריים אני הולך לאיבוד.
אני מנסה ללכת אחרי הזרם, בניסיון למצוא את חדר האוכל אבל איך שהוא אני מוצא את עצמי בקומה שלוש.
" לעזאזל!" אני פולט
מישהו נוגע בי, אני קופץ בבהלה, מסתובב ורואה את אחד הנערים מהכיתה שלי.
אני מזהה אותו, הוא אחד מהנערים שישבו בקצה הכיתה וקדחו בי חורים.
הוא מחייך, ואני רואה גומה עמוקה בלחי השמאלית שלו ,זה גורם לי לחייך בחזרה.
הוא מדבר, עושה כול מיני תנועות עם הידיים, ואני לא מבין.
אני מניע את ראשי מצד לצד, מנסה להגיד לו שאני לא מבין אבל הוא ממשיך לדבר ובאופן מוזר נראה די משועשע מהרגע. אני קד לעברו ופונה ללכת ואז הוא תופס לי את הכתף, צוחק צחוק רועם.
"חדר האוכל בכיוון הזה." הוא אומר באנגלית, ואני מתקשה להסתיר את ההפתעה. "בוא, נלך."
הוא צועד, תוחב את הידיים שלו בתוך הכיסים שלו ואני ממהר אחריו כדי לא לאבד אותו.
אני בוהה בו, מסתכל על הכתפיים הרחבות שלו והשיער המוקפד שלו, הוא מסתובב לרגע, מעיף בי מבט ואז שוב מסתכל קדימה.
"פה." הוא מצביע קדימה אל עבר דלתות זכוכית כפולות שבראשן מתנוסס שלט כסוף, הריח שנישא מבין הדלתות לא משאיר מקום לספק ואני מבין שהגענו אל חדר האוכל.
"בוא ."
כשאנחנו נכנסים אני מביט סביב, החדר עצום ומכול עבר אפשר לשמוע נערים משוחחים בקולי קולות וכפות שפוגשות מגשים ממתכת. הוא לוקח מגש ואני עושה אחריו, הוא ניגש אל עבר דלפקי המזון ומתחיל להעמיס אל תוך הצלחת שלו. אני מעיף מבט במאכלים המוזרים, ומחליט לקחת מה שהוא לוקח.
הוא הולך לשבת ואני אחריו, אני מרים את הצ'ופסטיקס ממתכת ומנסה לאכול קצת אורז כי זה הדבר היחיד שאני מזהה בצלחת שלי. קשה לי להחזיק את הצ'ופסטיקס אז אני מוותר עליהן ומחליט להשתמש בכף שאמורה להיות בשביל המרק. מאחוריי אני שומע צחקוקים ואני רוצה שהאדמה תבלע אותי.
"אל תשים לב." אומר הבחור מהכיתה שלי. "זו כנראה הפעם הראשונה שהם רואים מישהו אוכל ככה אורז." הוא צוחק וממשיך לאכול.
כמה נערים מצטרפים אלינו אל השולחן ומתחילים לצחקק, גם הבחור מהכיתה שלי צוחק יחד איתם והם כולם מנהלים שיחה ערה על השד יודע מה.
אחד מהנערים, חיוור, פונה אליי ושואל אם אני הולך לאכול את חתיכת הבשר שיושבת לי במגש. אני אומר שלא ומזיז את המגש שלי לעברו. "קח." אני אומר באנגלית. הוא מחייך, דוקר את חתיכת הבשר ודוחף אותה לפיו, לא לפני שהוא מניד בראשו קלות. אחרי הפסקת הצהריים אני שוב נגרר. אני הולך לאן שכולם הולכים, יושב איפה שכולם יושבים ומנסה להקשיב כשאני יכול.

בשמונה ועשרים אני עושה את הדרך אל תחנת האוטובוס, מודה לאל על שנגמר היום. בחושך השקט, אני מחכה ומחכה ומחכה ואז האוטובוס מגיע. אני עולה עליו, תופס לעצמי מושב שלם ונמרח עליו.
אני עוצם עיניים כשהאוטובוס מתחיל לזוז, אני רוצה לישון. בחיים לא חשבתי שאפשר ללמוד כול כך הרבה. הראש שלי כול כך כואב. מישהו טופח לי על הראש פתאום ואני קופץ בבהלה.
אני מסתכל אחורה ורואה אותו- את אותו הנער מהכיתה שלי. הוא מחייך, מסתכל עליי ומסמן לי לזוז כדי שיוכל לשבת, אני זז והוא גולש למושב שלידי.
הוא שולף חבילת מסטיקים ומציע לי אני מסרב.
"איך קוראים לך ?" אני שואל, סקרן לדעת איך קוראים לו, תוהה איך זה שלא שאלתי אותו איך קוראים לו כבר קודם.
הגומה שלו נראית שוב ואני מחייך.
"סונג ג'ו. לי סונג ג'ו." הוא מלמל טוחב מסטיק לפה שלו ולועס.
"אתה?" הוא שואל, דוקר את הכתף שלי עם האצבע שלו.
אני צוחק, משפשף את הכתף שלי.
"דניאל." אני אומר.
הוא נראה מבולבל לרגע אבל אז הוא מחייך.
"ד-ני-אל." הוא חוזר על השם שלי באיטיות. "דניאל…" הוא מלמל שוב. "מאיפה אתה?" הוא שואל בגבה מורמת, סוקר אותי בעיניים טובות.
"ישראל." אני אומר, מחייך טיפה. מהמבט על פניו אני מבין שהוא כנראה לא שמע על ישראל בחיים. "ליד מצרים?" אני מוסיף. הוא פורץ בצחוק, מניע את ראשו מצד לצד.
"אין לי מושג."
אני צוחק. "זה בסדר, הרבה לא מכירים את ישראל."
הוא מנפח בלון מהמסטיק שלו ואז נותן לו להתפוצץ.
"כמה זמן אתה פה כבר?" הוא שואל.
אני נאנח, מעיף מבט מחוץ לחלון. "חודש ומשהו, אבל זה מרגיש לי יותר."
הוא פורץ בצחוק, שואל אם אני שונא להיות פה.
"בערך. כן, אני שונא את זה." שנינו צוחקים ואחרי רגע אנחנו שותקים.
"זה פשוט, הכול פה אחר ממה שאני רגיל. אני מניח שאני צריך זמן להתרגל." אני מוסיף עם משיכת כתפיים קלה, מחייך אליו.
"כן, תן לזה זמן. זה תמיד ככה בהתחלה." הוא נותן בי מבט חמים ואני מהנהן.
"האנגלית שלך טובה." אני אומר , הוא מלמל 'תודה'.
"איך אתם מסוגלים ללמוד כול כך הרבה?" אני שואל אחרי שתיקה קצרה
הוא מניף יד בביטול ומחייך "אנחנו לא, פשוט אין לנו הרבה ברירות."
"אה!" הוא פתאום קורא, זוקר אצבע באוויר. "כן, אם אתה רוצה לשרוד פה." הוא אומר "תשתדל לא להראות כול כך מפוחד, יאכלו אותך אותך בלי מלח אם תמשיך ככה." הוא מחייך מרים את התיק שלו מרצפת האוטובוס ונעמד, מדלג מעליי בדרך לדלת האוטובוס. " התחנה שלי,נתראה מחר." הוא קורץ לי בשובבות וכשדלתות האוטובוס נפתחות הוא נעלם.

כשאני יורד בתחנה שלי, השעה כמעט עשר, אני צועד הביתה. חושב על מה שסונג ג'ו אמר, כן, אני מניח שאני באמת מפוחד או לפחות הייתי. אני חושב על היום, ועל כך שבפעם הראשונה מאז שהגעתי לכאן סוף סוף הרגשתי שאולי, בכול זאת לא יהיה פה כול כך נורא. אני מחליט שמחר אני הולך להראות פחות מפוחד, בדיוק כמו שסונג ג'ו הציע, חושב שאולי אבא צדק כשאמר שהתקופה הזו תהיה אחת היפות בחיי.
מאוחר יותר כשאני על סף שינה אני מחייך, יודע שהבנתי איזו רגל היא שמאל ואיזו היא ימין, ושמכאן ההתלבטות היא רק במי מהן להתחיל לצעוד.