'חייל שלי,מלאך שלי' פרקים 47 ו-48

עברו שלושה חודשים מאז הפיגוע ושום דבר לא השתנה,רפאל עוד בקומה.
הדבר היחיד שמזכיר לי אותו וגורם לי להרגיש כל כך קרובה אליו הוא הילד שגדל בתוכי.
"אוצר" אמא יצאה מהמטבח והתקדמה לעבר הסלון בחיוך קטן,הבטתי בה בשקט
"היום את הולכת לדעת" היא אמרה בחיוך נרגש וליטפה את בטני שכבר הספיקה לגדול ולהכביד עליי,
"כן" מלמלתי בחיוך מאולץ ונשקתי ללחייה של אמי.
אני לא יכולה להסביר במילים עד כמה שאני מודה לה על זה שהיא הייתה איתי כל הזמן הזה ולא נתנה לי להישבר.
"בואי" היא התרוממה מהספה ותפסה בזרועי,עוזרת לי להתרומם בזהירות.
****
"בוקר טוב" אבי,הרופא שלי חייך וסימן לנו להיכנס,
"אז אוצר,איך את מרגישה?" הוא שאל בחיוך ועזר לי לשכב על המיטה בזהירות,
"אני מרגישה יותר טוב,הוא נרגע סוף סוף" חייכתי חיוך קטן והוא הנהן,
"את מתרגשת לדעת?" הוא שאל והרים מעט את החולצה שלי,חושף את הבטן הגדולה שלי,
"כן" מלמלתי בחיוך ונשמתי עמוקות,עוצמת את עיניי לרגע ולאחר מכן מהנהנת בראשי כאישור.
אבי מרח את החומר הקר על בטני ולאחר מכן הניח את המכשיר,גורר את מבטי לכיוון המסך הקטן שהיה מולי.
"הנה" הוא הביט בי בחיוך והצביע לכיוון צל מעומעם שהופיע על המסך,
"מ..מה זה אבי? בן או בת?" אמי נעמדה לידי בחיוך נרגש ונשמה עמוקות,
"יש לך תאומים" הוא אמר לאחר כמה רגעים,גורם לחיוך רחב לעלות על פניי
"באמת?" חייכתי,דמעות החלו להיאגר בעיניי ומיהרתי להביט שוב במסך,רואה ראש קטן מבצבץ
"בן ובת" הוא אמר,אמא חיבקה אותי בחוזקה והחלה לבכות גם היא,
"תודה לאלוהים" היא לחשה באוזניי,גורמת לי לצחוק מעט ולהנהן בראשי
"זאת המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש" מלמלתי והודתי לאבי בחיוך.
***
הערב ירד ומצאתי את עצמי מתהלכת במסדרון בית החולים אחרי חודש שלא הייתי כאן,
התקדמתי לכיוון החדר בו רפאל נמצא,מקווה לשווא לראות שמצבו השתפר והוא יתעורר בקרוב.
נכנסתי לחדרו,הוא שכב בדיוק באותה תנוחה במיטה,גורם ללב שלי להיצבט בכאב.
"היי מלאך שלי" חייכתי וליטפתי את פניו בעדינות,
"הרגשתי צורך חזק לבוא לדבר איתך" נשקתי ללחייו ותפסתי בידו,מניחה אותה על בטני
"היום קיבלתי את הבשורה הכי טובה בעולם" חייכתי באושר,
"יש לנו תאומים יפה שלי,אלוהים נתן לנו שני מלאכים בדיוק כמוך" נשקתי לשפתיו ברכות,מרגישה לפתע שידו לוחצת על ידי.
"אתה שומע אותי" מלמלתי והתרחקתי מעט,לוחצת על לחצן המצוקה.
"מה קורה כאן?" הרופא נכנס כעבור כמה רגעים,מביט בי
"הוא לחץ לי על היד,אני חושבת שהוא מתעורר" מלמלתי בקול רועד,
"אני חושב שעדיף שתצאי עכשיו" הוא אמר במבט מתנצל וזז מעט בכדיי לתת לי לעבור.
נעמדתי מול הדלת הסגורה בלחץ,מרגישה את האויר מתחיל להיגמר לי
"סליחה, הכל בסדר?" אחת האחיות נעמדה מולי בבלבול, הנדתי בראשי לשלילה וניסיתי להכניס אויר כרגיל אבל ללא הצלחה.
"..אני..לא נושמת" מלמלתי בקושי, האחות מיהרה להושיב אותי על אחד הכיסאות וניסתה להרגיע אותי,
"זה נראה כמו התקף חרדה,תנשמי עמוק" היא אמרה ונגעה בכתפי, מנסה להרגיע אותי
"אין לי ממש מה לעשות במקרה כזאת חוץ מלנסות להרגיע אותך" היא מלמלה והנהנתי בהבנה,
"אני אלך להביא לך מים, תנשמי עמוק ותנסי להירגע בבקשה…הכל יהיה בסדר" היא הביטה בי וקמה במהירות, מתקדמת לכיוון המטבח.
בדיוק אז הרופא יצא מחדרו של רפאל והביט בי בשקט במשף כמה רגעים שהרגישו כמו נצח,
"את חיוורת" הוא מלמל, נשמתי עמוקות, מנסה להירגע כמה שאני יכולה
"מה קרה? הוא התעורר?" הבטתי בו בלחץ, מצפה לתשובה חיובית,
"לצערי הוא לא התעורר, אבל מצבו מתחיל להשתפר" הוא אמר במבט רציני
"הגוף שלו מתחיל להראות סימני השתפרות והוא כבר מסוגל לנשום בכוחות עצמו בלי המכונה" הוא הביט בי,
"הוא יתעורר בזמן הקרוב?" קמתי ממקומי בזהירות, הוא נענע בראשו
"קשה לדעת כרגע אבל בהחלט יש שיפור" הוא חייך חיוך קטן ומנחם שנתן לי תקווה.
"החבר שלך הוא כבר חזק, תאמיני לי שהוא יתעורר" הוא אמר לאחר כמה שניות של שקט, גורם לי להנהן בהסכמה.
"ועכשיו אני מציע שתנוחי, הלחץ שאת נמצאת בו יזיק לתינוק" הוא אמר והתחיל להתרחק מן המקום.
***************
פרק 48:
"תיזהרי" שמעתי את צעקתה של אמי מאחורי ולפני שהספקתי לשים לב דלי הצבע שכבר היה חצי ריק נשפך עליי,
"נמאס לי, זאת הפעם השלישית כבר" שילבתי את ידיי בעצבים והבטתי באמי שהחלה לצחוק.
כבר יומיים שאנחנו מעצבות את החדר ילדים בדירה ששכרתי, דירת שלושה חדרים קטנה.
זה הסיח את דעתי קצת מהמחשבות הבלתי פוסקות על רפאל,כבר עברו חודשיים מאז שדיברתי עם הרופא והתקווה שהחלה להיווצר אצלי נעלמה,
כמה שניסיתי להמשיך לקוות ולהאמין שהוא יחזור ונהיה שוב ביחד, זה לא באמת עזר לי.
אני מנסה להפסיק לחשוב על זה שהוא יחזור, על זה שהוא יחזור אליי אבל אני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בלעדיו.
"הנה השידה" מיקה ורוי נכנסו לחדר, מתנשפים ומניחים את השידה הלבנה ליד הקיר שכבר היה מוכן.
"מה קרה כאן?" מיקה הביטה בי בבלבול ולאחר מכן נאנחה בייאוש,
"מה יהיה? זאת הפעם השלישית רק היום" היא הביטה בי והחלה לצחוק גם היא,
"אני רעבה, אין לי כוח לצבוע יותר קירות" מלמלתי בעייפות והתיישבתי על השרפרף הקטן שהיה באמצע החדר, מתנשפת.
"גם אני רעב" רוי התנשף והתיישב לידי,
"אני אלך להביא את האורז והקציצות" אמא שלי יצאה מהחדר בחיוך.
הפלאפון שלי החל לצלצל ומספר לא מוכר הופיע על הצג,גורם לי לקמט את מצחי בבלבול
"הלו" עניתי, נשמעו מן הצד השני מן קולות לחישה לא ברורים כאלה
"א..ו..צר" שמעתי את קולו של רפאל בקושי, ליבי החל להלום בחוזקה והפלאפון החליק לי מהיד מההלם,
"מה קרה?" מיקה ורוי הביטו בי בבהלה ומיקה מיהרה להרים את הפלאפון,
"מי זה? מה אתם רוצים?" היא דיברה בעצבים, לקחתי את הפלאפון מידה
"ר..רפאל" מלמלתי, שמעתי אותו נושם באוזני והתחלתי לרעוד
"אני…ר..וצה לראות א..ותך" הוא מלמל בקושי, הייתי בהלם ולא האמנתי לאוזני, חשבתי שאני מדמיינת את קולו.
"אני משתגעת" מלמלתי ספק לעצמי ספק לאדם שנמצא בצד השני של הקו,
"רפאל מת" הגברתי את קולי, גורמת לכולם להפנות את מבטם ההמום אליי,
"רפאל?" מיקה שאלה ומיהרה לקחת את הפלאפון,
"הלו?רפאל? היא מלמלה, מקמטת את מצחה
"מ..מה?" היא הביטה בי,
"התנתק" היא אמרה בבלבול ונשמה עמוקות,
"זה הקול של רפאל אוצר, זה לא הגיוני" היא אמרה והניחה את ידה על מצחה,
"הוא התעורר" היא אמרה.
הכל סביבי התחיל להיהפך לשחור וחשבתי שאני עוד שנייה מתפוצצת מהלחץ,
"א..אני…" קמתי ממקומי במהירות והתחלתי להתקדם בצעדים כושלים לעבר היציאה, אך לא יכולתי לעמוד יותר מדיי על הרגליים והרגשתי כאילו הן משתתקות.
ברגע הזה כל הסביבה החלה להחשיך ומצאתי את עצמי תוך שניות ספורות שרועה על הריצפה.
***
פקחתי את עיניי באיטיות,מביטה מסביבי בטשטוש וממצמצת כמה פעמים,
ראיתי את הוילונות חסרות החיים של בית החולים והבנתי שכנראה התעלפתי,
"ילדה שלי התעוררת" אמא קמה מהכיסא עליו ישבה וחיבקה אותי בחוזקה,חייכתי חיוך קטן
"הכל בסדר אמא? התינוקות שלי בסדר?" שאלתי בלחץ והבטתי בה, היא שתקה במשך כמה שניות ולבסוף הנהנה בראשה
"הכל בסדר ילדה שלי" היא חייכה, גורמת לי להיאנח בהקלה
"את נראת מודאגת" קימטתי את מצחי לאחר שראיתי את מבטה השונה של אמי,
"אוצרי שלי..רפאל..הוא התעורר" היא מלמלה והניחה את ידה על כתפי ברכות,
"הוא רוצה לראות אותך" היא אמרה, נענעתי בראשי כמסרבת להאמין,
עיניי החלו להתמלא דמעות וקמתי מהמיטה במהירות,נאחזת בה בכדיי לא ליפול
"שבעה חודשים חיכיתי לרגע שהוא יתעורר וזה לא קרה" מלמתי בבכי וחיבקתי את אמי בחוזקה,
"אני לא יודעת אם אני מסוגלת לראות אותו עכשיו,אני לא אצליח לעמוד על הרגליים" משכתי באפי והחזקתי בבטני שהחלה לכאוב מעט.
"הוא לא מוכן לראות אף אחד חוץ ממך" אמי חייכה וליטפה את שיערי,גורמת לי לרעוד מעט מהמשפט שאמרה,
"בואי" היא תפסה בזרועי והחלה להתקם לכיוון חדרו של רפאל באיטיות,
"אמא..א..אני מפחדת" קולי רעד והשפלתי את מבטי לריצפה,
"אין לך ממה לפחד" היא חייכה חיוך מרגיע ונעצרה מול דלת חדרו.
נשמתי עמוקות ועצמתי את עיניי בחוזקה,מחזיקה בידי בידית הדלת.