לחטט בזיכרונות ישנים

הצעדים שלי כבדים, והלב שלי פועם כמו משוגע.
אני לא יודע כמה ילדים רצים עכשיו במגרש הכדורגל, אבל זה יותר מדי משהראש שלי מסוגל לקלוט.
אני יודע שאני לא יכול להוכיח שום דבר. אני יודע שיש להם עדים. אני יודע שאין לי מושג.

אני לוחץ על הידית וכשהדלת נפתחת אני עומד שם כמו נציב מלח, ואולי זה מגיע לי כי הסתכלתי על סדום נשרפת, למרות שהיה אסור לי.
אני יושב מולה והיא שואלת אותי המון שאלות, ואין לי תשובות לתת לה.
הראש שלי כואב ויש לי סחרחורת.

אני לא רוצה לחשוב על האנשים ששלחו אותי לגוב האריות.
אני לא רוצה לחשוב על האנשים ששלחו בי מבט שהבהיר שאם זה רק היה חוקי, הייתי עכשיו מחרחר על חבל התלייה.
במקום זה אני מסתכל על כל הילדים במזדרונות, במגרש, בכיתות, בחצר. פתאום הם נראים לי ילדותיים כ"כ.
אני מרגיש מנותק, לא שייך. אני יורד במדרגות, אני לא שולט ברגליים שלי, הן מתנגשות אחת בשניה ואני נופל.
הראש שלי מתפוצץ עכשיו.

אני נכנס אוטומטית לכיתה, ואני יודע שזה היה רעיון גרוע בשניה שהרגל שלי דורכת שם.
המורה ההיא מסתכלת עלי, ופתאום אני כבר לא פוחד.
פרץ של כעס עולה בי. אני מרגיש את השנאה משתלטת עלי, אני שונא אותה, יותר מאת כולם.
אף אחד לא מעמיד פנים שאכפת לו, ואני לא מצפה מהם לכלום.
אבל היא אמרה שהיא מאמינה לי. אתה מבין, בנימין? היא אמרה לך שהיא מאמינה לך ומשהו בך נאחז במשפט הזה כמו בחבל ההצלה היחיד שלך.
לא ציפית לעזרה, זה ברור. אבל שמחת כי מישהו סוף-סוף האמין לך.
אבל היא שיקרה לך, בנימין. אתה כזה פאטי.
אתה יכול לראות את זה כי עכשיו אתה מסתכל על הפרצוף שלה בפעם הראשונה. וזה לא פרצוף של מישהו שמאמין לך.
אני יוצא החוצה אל מאחורי בניין בית הספר. אין שם אף אחד ואני מרגיש שסופסוף המזל משחק לטובתי.
הראש שלי כ"כ כואב עכשיו.
אני לא מרגיש את הרגליים ואני מתופף אותם חזק על הרצפה, בשביל להרגיש תחושה.
לעזאזל. אסור לי להתעלף עכשיו, החרדות על התעלפות אפשרית ממלאות אותי ואני לא יכול לנשום בקצב נורמאלי.
אני חובט בקיר וזה לא עוזר, הנשימות נעשות חזקות יותר, הגוש בגרון לא מרפה.
תחושה של בדידות נוראה משתלטת עלי ואני לא יכול יותר לדחוק אותן.
העיניים מטשטשות והשרוול ספוג, אבל הראש בסדר עכשיו, גם הרגליים.
אני מרים את עצמי על הרגליים ונכנס לשיעור.
השם שלי מסומן בוי ביומן של המורה, וזה כנראה אומר שאני שם.
אני לא יודע למה נכנסתי לשיעור, למה לא נשארתי שם מאחורי בית הספר.
אבל אני יודע שהראש שלי היה מורם והדמעות יתייבשו כבר כשנכנסתי לכיתה והמורה היתה בהלם כשהיא ראתה אותי מופיע שם, כאילו כלום לא קרה.