ציפור דואר
בעתות מלחמה מאות ציפורים או לפחות עשרות מתות שלא לצורך. חושבים שישנו קלף צמוד לרגליהן ובו מידע מודיעיני.
לפני שלושה ימים כמעט והצטרפתי לאותן ציפורים, אך הודות לקשת חובבן רק נפצעתי.
ריחפתי לי מעל המחנה כשלפתע חץ ארור התקדם לעברי, הוא היה יותר מדי מהיר מכדי שאוכל להתחמק ממנו, ידעתי. באותם רגעים כשהחץ התקדם לעברי ואני אינני יכולה לעשות דבר כדי למנוע מפגש של גופי ושל החץ נתקפתי אימה ופחד. לא פחדתי מהמוות שהולך ופותח שעריו עבורי כי אם בגלל כל הדברים שלא הספקתי לעשות. על המקומות שלא אזכה לראות, על משפחתי שלא אראה שוב לפני שאמות ועל זה שאמות בידיעה שלא הגשמתי את חלום חיי – להיות ציפור דואר. התפללתי לנס.
החץ פגע בכנפי הימנית וחתך אותה, אם היה הקשת מותח את המיתר יותר חזק ולו מעט הייתי מתה.
החץ, חץ שגופו בנוי מעץ ועיטורי אלומיניום עליו שפשף את כנפי צמוד לגופי, גרם לחתך ונפל כלעומת שבא. לא יכולתי לעוף מרחק רב בשעה שכנפי פצועה, עפתי זמן שמסתכם בלא יותר מ חמש דקות ונפלתי ארצה.
אני זוכרת את המבט המאוכזב על פניו של הקשת כשגילה שאין בידיי מידע. מיד לאחר שעזב תהיתי אם ככה יראה מותי, כשאני שוכבת על הקרקע ללא יכולת לנוע.
רגעים מספר לאחר מכן נערה שראתה אותי, אספה אותי לחיקה ורצה למלומד. המלומד מרח משחה על פצעיי וחבש את כנפי הימנית.
יום לאחר מכן הם שחררו אותי, חשתי עצבות וגם הנערה. עיניה של הנערה היו אדומות ונפוחות מבכי. אולי הם חשבו שאצליח לעוף, אך לא היה זה כך.
עליתי על גבעה קטנה שמשקיפה על המחנה, למזלי על הגבעה ישנם מעט מזון ושתייה.
מחשבות רבות מעסיקות את מוחי. אני תוהה מה יקרה עוד כמה ימים. מה יקרה כשלא אוכל להשיג עוד מזון. האם אגווה ברעב כשאין גופי חזק דיו כדי לספק לי מזון? או שאולי כנפי תבריא ואוכל לעוף כימי קדם ואולי אפילו ביום מן הימים יתגשם חלומי ואהיה ציפור דואר.
תגובות (12)
ממש יפה. אהבתי מאוד את התיאורים ואת הכתיבה.
תודה !
רעיון טוב. אהבתי :)
אודות = הודות
כל הסיפור מורכב מאוסף פעולות.
אין רגש… היונה יכלה להיות רובוט שפולט במילים את השתלשלות האירועים.
חבל, זה יכל להיות נהדר.
איפה הפחד המצמית בעוד הקשת מסתכל ונוגע ברגליה ומחפש את המידע.
איפה הכאב בניסיון לעוף אבל אי אפשר למרות הרצון?
(אגב, יונים לא סוחבות אוכל לכמה ימים… כשהן רעבות הן מחפשות אוכל, אז לא יכול להיגמר לה המזון.. פשוט אין לה מזון).
לחיות יש רגשות… ואני מדבר על המציאות. תשתמש בהם.
תודה על התגובה הבונה !
סיפור יפה ועצוב.
אגב – אריאל זה בן?
לא יצא לי להגיב לך לסיפור עד עכשיו, אז נחמד להכיר!
ראשית, תורה
ראשית, תודה רבה !
שנית, כן
ושלישית, נעים להכיר
סיפור יפה מאוד! השפה ברמה גבוהה והתיאורים מוחשיים כל כך…אהבתי ממש, יש לך כישרון ועצתי לך היא: תפתח אותו כמה שאפשר, יש לך פוטנציאל:)
תודה !
זה נגע בי, כאחת שמחפשת תמיד הקשר ומשל לחיי שלי ולעולם שלנו באופן כללי, מצאתי בסיפור הזה המון. אני חושבת שהמילה כנפיים היא מילה חזקה, אני הייתי רוצה להיות ציפור עם שתי כנפיים, לעוף ולרחף לי סביב העולם, לעוף לאן שחפץ ליבי בכל שעה. אבל אני רואה בציפורים גם מן חיה לא נינוחה. חיה טרודה. הא עפה לב ממקום למקום בחיפוש אחר מקומות. מקומות לבנות קן ולהטיל ביצים, מקומות להתגונן בהם מפניי החורף, מקומות להתגונן בהם מפני השמש היוקדת בקיץ, היא במן מרוץ אין סופי אחר הטוב הבלתי אפשרי. הרצון של הציפור בסיפור להיות יונת דואר, אני ראיתי בו רצון לשליחות, רצון למטרה, כאילו שכשהיא רק ציפור היא ריקה. היא רק ציפור. היא כביכול סתם נפגעה, לא היה ברשותה מידע. אני הצלחתי להמשיל את הקטע האחרון גם לעולם שלנו. אנשים מסתובבים ריקים בתחושת החמצה. הם נפגעים ונפגעים ואיש לא שם לב. ואז כשקורה משהו גדול, מגישים את העזרה הראשונית, ממש לשנייה אחת ואחר כך כבר לא אכפת לאף אחד, גם העזרה הזאת לא תמיד מוגשת, בסופו של דבר היא נפגעה כי חשבו שהיא יונת דואר ובכך לקחו לה את האפשרות להגשים את שכלכך השתוקקה, כשהגישו לה מעט עזרה וזרקו אותה פצועה להתמודד עם הכל, כשבכל רגע היא תוכל להפגע או למות מרעב או צמא. עצוב, זה כמו במקומות כמו אפריקה, אנשים באים ״עוזרים״ והכל יחסי ציבור, כי עזרה אמיתית לו מוגשת, אנשים ממשיכים למות כל יום. קצת חפרתי, אבל הטקסט נגע בי מאוד
וואו… ממש מצאת את כל העומק בסיפור, את הפירוש של כל פרט קטן.
תודה על ההשקעה בתגובה !
תודה לך שנתת לי את האפשרות לקרוא