עיני הרוחות – ההקדמה (חלק ה')

"אתה אוהב סכנות, נכון דיון?" אמר אבי, מביט בי במראה ועוקב אחר הכביש לסירוגין, חול נצחי מסביבנו, "אבל גם יש רבים מדי שמלמדים את עצמם לברוח מהאתגרים, בתקווה שכך לעולם לא יצטרכו להתמודד. מתוך הפחד להפסיד," אבי הרהר לרגע, "זו לא הגישה שלי, בכל אופן," הוא שלח מבט מלא השראה אל חוף הים, "ברחנו מהחוף עם הבנות, אל החוף עם בני כיתתך. משם ברחנו גם כן. והמשכנו לברוח. אני רוצה שתדע להסתכן לפעמים, אוקי דיון?"
האמת? לא פחדתי יותר מדי מהאפשרות שלא יהיה מציל בחוף הים, הרגשתי אתגר, הרגשתי עניין. משאלתי האחת התקיימה – לא עוד ילדים שצוחקים עליי ואומרים לי כי אני חסר נשמה בגלל שאני ג'ינג'י, ולא עוד צחוקים בחוף הים על כך שאני צריך לאכול סלט.
אמי התחילה למחות, "אין שם מציל קיית', זה כבר לא עניין של חינוך לאתגרים."
"…קייטי, אני מבטיח לך, אם מדובר במציל, אין מציל טוב ממני," השיב אבי.
"ומה לגבי כל מיני סלעים ומהמורות בים, שיכולים לפצוע את הילדים ואותנו? הרי לא לחינם החוף הזה הוכרז כמסוכן?"
אבי תופף בעצבנות על הגה, "קייטי, קודם כל – החוף הזה פעל במשך שנים. ודבר שני, כשהיינו צעירים היינו מבלים לא מעט בחופים כאלה, שכחת? אני לא רוצה שהילדים יהיו מרובעים. קייטי," הוריי החליפו מבט מבין.
אבי רכן קדימה, הבטנו כולנו בשלט המורה על כך שלפנינו חוף האסור לרחצה.
הים הרחב נגלה לעינינו והכביש הפך למגרש אספלט שנוצר עבור חניה. אבי נאלץ לעקוף מחסום אבנים לא פשוט כדי לחדור אל תוך מגרש החנייה.
"ותסמכי עליי.." אמר אבי ודימם את המכונית לאחר שסיים להחנות אותה בקצה מגרש החנייה, שהיה מעין צוק רחב שניתן להשקיף ממנו אל החוף.
"ילדים," אמי פנתה אל שנינו, סידני שלפה את אוזניותיה, "שִמרו על עצמכם, מדובר בחוף מסוכן. אנחנו נרד בזהירות אל החוף, נשים את הדברים שלנו לא הרחק משפת הים, וניכנס אל הים בזהירות רבה," אמי הביטה בי דרך המראה ואבי שלח מבט מלא ערגה אל הגלים, "אם למישהו עולה השאלה היכן המציל, תכירו את קיית' המציל," אמי חייכה והורתה בידה אל אבא.
"קדימה, הים מחכה לנו!" הודיע אבי בשמחה ויצא מהמכונית.
"דיון, תואיל לקחת התיק ואת הכיסאות. סידני, את התיק שלך ו.. את מזרון הגומי, אני אנפח אותו."
יצאתי מהמכונית והשקפתי אל החוף. קיר של סלע מתחת לרגלינו הפריד בינינו לבין חוף, וכמה מטרים מימיננו ירד שביל אספלט אל החול החם. מוט ועליו שלט דהוי נח לו בתחילת השביל, "אמ – ", מה שנשאר משמו של החוף: אמברי.
הוצאנו את כל הכבודה מהמכונית, ואבי טרק את דלת הבגאז' ונעל את המכונית. ארבעתנו, עמוסים יתר על המידה למתבונן מהצד, פנינו אל שביל האספלט היורד אל החוף.
"נשים את הדברים שלנו בצמוד לשפת הים, במרחק מה מהמים," אמרה אמי.
"יש מדוזות בים העונה?" שאלתי בדרכנו אל שפת הים.
"אל תגיד לי שאתה מתבייש גם ממדוזות!" אמר אבי וצחק.
חייכתי.
"דיון הדובון, מפחד ממדוזון.." פיזזה אחותי.
"סידני – די!" צעקתי לעברה וניסיתי לחבוט בה עם הכיסאות המתקפלים, אך היא הספיקה להימלט.
"קיית', מקום מושלם – ליד הסלעים האלה, שם." הראתה אמי.
הלכנו אחרי אמי. חלפה שתי דקות וכבר נפרסו הכיסאות והשולחן, המקרר הנייד נפתח וענבים ואבטיח הוצאו מתוכו והונחו על השולחן. "רעבים, נכון?" שאל אבי, "אז בואו נחליף בגדים ונשב קצת לאכול."
הלכנו בזה אחר זה אל מאחורי הסלעים הגדולים שליד מקום העצירה שלנו כדי להחליף לבגדי הים.

כל הזכויות שמורות © אין להעתיק או לשכפל בכל דרך ואופן :)
======
קישורים לחלקים הקודמים והבאים נמצאים בהערה שהוספתי.