הפעם, בלי ג'ז (פאנפיק למשחק ג'ז ג'קראביט)

"לורי, קרה פעם שעבדת עם מישהו על משהו ממש קשה, השקעת בו את כל הכוח, אבל בסוף קיבלת קמצוץ של קרדיט, ומי שעבד איתך קיבל את כל השאר?" שאל ספאז. חיוכו המשוגע שהיה תמיד מרוח על פרצופו נעלם, ואת מקומו תפסה ארשת פנים רצינית, שממש לא אפיינה אותו.
"ספאז אתה מרגיש טוב? אתה מתנהג מוזר…" אמרה לורי, מתעלמת לגמרי מהשאלה שלו. היא קירבה את ידה למצח שלו, בודקת אם הוא חם.
"אני… אני לא חולה…" השיב ספאז והסיט את ידה הצהובה והפרוותית של אחותו, "זה פשוט, כל המסע שעברתי עם ג'ז כשתפסנו את דבאן… כולם התייחסו אליו כאל מושיע והוא קיבל אות כבוד מהנסיכה. אני רק קיבלתי כמה תודות קלושות ממספר ארנבים… זה הרגיש כאילו הם מתחייסים אלי כאל נושא כלים, לא כמו מישהו שעבר את כל המסע הזה…". דמעות ביצבצו מקצות עיניו והחלו לזלוג באיטיות על פרוותו האדומה.
"ספאז", אמרה לורי וחיבקה את אחיה, "אני… אני מבינה אותך… זה לא רק אתה, גם לי קרה פעם מקרה כזה, כשהלכנו אני וג'ז להציל ארנבון אחד שנחטף על ידי שוורצנגארד, הצב הבריון. כשחזרנו איתו לעיר, כולם היללו את ג'ז, אבל שכחו שגם אני הייתי איתו…" לחשה לורי לאוזנו של ספאז. "אבל תבין, הוא אח שלנו. אתה… אתה לא יכול לשנוא אותו…" הוסיפה בשקט.
"אני לא שונא אותו… פשוט, בא לי שפעם אחת הוא לא יהיה לידי, שיראו שיש גם עוד ארנב אמיץ בשם ספאז" אמר ספאז וחיבק בחוזקה את אחותו. "קיבלתי הודעה על ארנב שטייל בג'ונגל והלך לאיבוד שם. אני מתכנן ללכת לשם, לבד. בלי ג'ז" הוא הוסיף והשתחרר מחיבוקה של אחותו. הוא אסף את אקדחו הקטן והירוק וצעד לעבר דלת הבית.
"ספאז, חכה!" קראה לורי ואחזה בידו של אחיה, "אתה לא חייב ללכת לבד, אני יכולה לבוא איתך! אחרי הכל, אנחנו תאומים! מתי עשינו פעם משהו לבד? רק שנינו? זאת ההזדמנות שלנו" היא אמרה.
ספאז הביט בה בשקט, מעכל את דברי אחותו. "כן, נלך ביחד. אני לא רוצה להיות כמו ג'ז שלוקח את כל הקרדיט לעצמו, אני רוצה לחלוק אותו עם מישהו שמיוחד לי. מישהו כמוך." הוא אמר וחיוכו חזר אט אט לפרצופו.
לורי רצה חזרה אל פנים הבית, וחזרה שניות ספורות לאחר מכן עם אקדח שחור וקטן בידה הימנית, ושני גזרים בידה השמאלית. "צידה לדרך" היא אמרה וחייכה.
שניהם יצאו מהבית. בפעם הראשונה, מישהו הולך להכיר בשני הארנבים האמיצים שאף פעם לא זכו לכבוד הראוי להם.