ספר הגורלות- פרולוג

אלינה התיישבה מחדש לכתוב על הקלף, גבה כבר החל לכאוב לה עקב הישיבה הממושכת לשולחן העמוס בספרים וקלפים. כתבי עת רבים נחו על השולחן, חלקם פתוחים וחלקם כמחכים לרגע השימוש בהם.
אלינה המשיכה לכתוב ולא הבחינה בפסיעותיה של אחותה התאומה מואה, מתקרבת אליה, תלתליה השחורים פרועים ומלאים גושי אבק, שמלתה הכחולה נראית מרופטת ומלוכלכת אך בכל זאת, עיניה שצבעם כצבע הקרחונים בדרום בוהקות ונוצצות מהתרגשות.
מואה נעמדת מול אחותה עם ספר מאובק בידיים.
היא מכחכחת בגרונה ואלינה מרימה את הראש.
"אוי מואה, אחותי היקרה. מה את מחזיקה שם בידייך?" שאלה והניחה את עט הנוצה הלבן שלה.
מואה חייכה וענתה:" מה דעתך שנמשיך את סיפור הממלכות של דודה קאסל?".
אלינה בהתה בה כלא מאמינה, היא קמה ועקפה את השולחן לכיוון אחותה, לקחה את הספר מידיה ועדיין בהתה ולא האמינה למרה עינייה.
"את. מצאת. אותו." לחשה לבסוף.
"את מצאת את הספר האבוד, את ספר הממלכות של דודה קאסל! אני לא מאמינה! איפה?". מואה ענתה לה בשביעות רצון מוחלט:"מתברר שדודתינו היקרה לא החביאה אותו מספיק טוב, היא ידעה שיגיע יום ונכיר את הספרייה וכל פינה בה. מצאתי אותו מאחורי הפסלים של ינשופי הידע. נכון שזה נפלא? נוכל סוף סוף להחליט בגורלו של כל בן תמותה בספר, לשלוט בהם ולהחליט כמה זמן יחיו ומה יעשו!".
התלהבותה של מואה גרמה לאלינה לקחת צעד אחורה ורק לצחקק.
"מואה יקירתי, אסור לנו לפעול בפזיזות כמתחשק ולהרוג אנשים. חייהם תחת חסותינו והם תלויים בדיוק כפי שאנחנו תלויים בהם. עלינו לדאוג להם ולהמשיך את סיפוריהם של הגיבורים של דודה קאסל."
אולם מואה לא ענתה לה, רק עמדה ובהתה בשולחן, חיוכה נמחק מפניה ומבטה נהיה קפוא. אלינה הצמידה את הספר לחזהה ומבטה הפך למודאג.
"מואה… הכל בסדר איתך?" שאלה. מואה התנערה ממחשבותיה ושבה להסתכל על אחותה, היא חייכה וענתה:"הכל מצוין, אני רק חשבתי מה נכתוב בספר." אלינה חייכה גם, וחשבה עד כמה שהיא אוהבת את אחותה, היא כל מה שנשאר לה. שתיהן לבד בעולמן המוזר, לא שייכות לבני האדם אבל גם לא לאלים. תקועות באמצע וגורלן לא ידוע.
ינשוף ידע עשוי מחול התיישב על קצה השולחן כשבפיו עט הנוצה האדום של מואה, כמדרבן אותן להתחיל בכתיבה. מואה לקחה את הנוצה מפיו והתיישבה לשולחן.
"למה את מחכה יקירתי? מתחשק לי להתחיל עכשו." אמרה לי בחיוך. אלינה לקחה את העט שלה אך לפני שהתיישבה, העיפה מבט אחרון בספרייה הענקית שלהן, הבית שגדלה בו כל חייה עם מואה ודודתן קאסל. מאגר הספרים הענק הזה שכלל בתוכו את כל הידע העולמי, ממזרח ועד מערב ומצפון עד הדרום ואפילו עולמות האלים. ינשופי ידע מפזרי החול מנוצותיהם עפו פה ושם כשבמקוריהם ספרים, קלפים וכתבי עת שונים ובשפות שונות.
אלינה ידעה שדודה קאסל נתנה את חייה בשביל הספר הזה, היא תשקע בו בדיוק כמוהה וכנראה שלא תחזור יותר, הזמן בשביל שתיהן יהיה אינסופי ובלתי מורגש. טוב, חשבה לעצמה, כל עוד ינשופי הידע אחראיים על הספרייה ועדכון הידע, דבר רע לא יקרה.
היא נאנחה והתיישבה לצד אחותה, שתיהן חייכו זו לזו והחזיקו ידיים, מואה לחשה:"הכל יהיה בסדר". הן פתחו את הספר וברגע שהנוצות נחו על הדף החלק, הופיע הבזק אור חזק שלאחריו הספרייה התמלאה בערפל כבד כך שאיש אינו נראה ואינו רואה.