התליון – פרק 5

*לפי המלצתו של יוטה: תקראו את הסוף של הפרק הקודם שוב כדי להבין מה לעזאזל קורה כאן, עבר די הרבה זמן ^^*

פרק 5

"אוי לא," לחש הבחור כשהבחין בתליון שהיה סביב צווארה. "גם את?" הוא אמר והביט בה, הוא נראה מעט מאוכזב. סקיילר רק תפסה בתליון שלה בכעס.
"אתה לא ענית על השאלה שלי," היא הפנתה את נושא השיחה לכיוונה שוב.
היא סקרה את גופו במהירות, מנסה לשנן כל פרט שאולי יכול לרמוז עליו משהו – החל מהעיניים הכסופות-שחורות שלו, ועד נעליו – אך לא מצאה דבר. הוא נראה בדיוק כמו כל נער רגיל.
"אנחנו חייבים לדבר על זה במקום שקט יותר." הוא שינה את הבעתו כליל – מהלחץ שהיא הפעילה עליו קודם לכן, עכשיו הוא נראה כמעט מפוחד. הוא נעץ את מבטו בתליון שלה, לאחר מכן בפניה המבולבלות. היא השיבה לו מבט בוחן, שיחה שלמה נוצרה ביניהם ללא מילה אחת, ואז היא הבינה שאין לה סיבה להתווכח איתו.
הוא נכנס אל המעבר הצר דרכו סקיילר עקפה אותו, והיא נכנסה אחריו.
היו לה כל כך הרבה שאלות לשאול. מה הוא עושה עם התליונים שנראים כמו שלה? איך לעזאזל התליון חזר לצוואר שלה אחרי שהיא ריסקה אותו? מי הוא בכלל ומה הוא יודע?
היא רצתה לשאול את כל השאלות שלה ביחד, אבל המבט חסר הסבלנות על פניו הבהיר לה שזה לא הזמן, אז היא השתתקה.
משהו בו היה נראה לה אמין – היא לא ידעה עד כמה זה נכון, אבל היא תמיד סמכה על האינסטינקטים שלה, ואחד מהם אמר לה שהיא צריכה ללכת אחריו, שאולי יש לו מידע שבו היא תוכל להיעזר. וגם אם לא, היא יודעת שהיא תמצא דרך להיחלץ מהמצב.
לאחר כמה פניות הוא עצר וסימן לה לעצור גם כן. הוא הסתכל מעבר לפנייה האחרונה שעשו ואז המשיך.
"בואי אתי," הוא אמר ועקף אותה שוב. היא עצרה את עצמה מלגלגל עיניים. כמה סודיות זה דורש?
הוא המשיך להוביל אותה בכל מני מעברים שאפילו היא לא הכירה ולא הפסיק להסתכל לאחור, כאילו הוא בורח ממשהו. היא תהתה אם יש לו מושג לאן הוא הולך, אבל החליטה לשמור את זה לאחר כך עם שאר השאלות.
היא לא האמינה שהיא הולכת אחריו, אחרי הבחור שהפיל אותה וברח לפני דקות ספורות, אולם כמה טיעונים טובים עברו לה בראש. לבסוף היא הניחה שאם משהו יסתבך, היא כבר תצא מזה. להסתבך עוד יותר היה הדבר האחרון שהפחיד אותה.
לאחר בערך שתי דקות של שתיקה מביכה והליכה, סקיילר שמה לב שהוא האט את קצב הליכתו. לא לקח לה הרבה זמן לזהות את מקור הבעיה. "כדאי שאני אחזיק את זה," היא החוותה בראשה אל עבר התליון שהוא אחז בידו, זה שנראה כאילו הוא בוער. כף ידו האדומה נראתה נורא אפילו יותר מאז שפגשה אותו, ועדיין רעדה. הוא המשיך לבחון אותה, אבל הבעת פניו שידרה קור רוח מפתיע בהתחשב במצבו.
"לא נראה לי," הוא אמר בקצרה. חשדנות קלה התגנבה אל קולו. "וחוץ מזה, נראה לי שאפשר לעצור."
סקיילר בחנה את המקום שאליו הגיעו – גן שעשועים קטן בין בניינים שהיה ריק לגמרי מלבדם. אחת הנדנדות הייתה שבורה לשני חלקים, השנייה נראתה כאילו היא עומדת להתמוטט בכל רגע. מצבו של שאר המקום לא היה טוב יותר. הוא התיישב על ספסל ירוק שהיה נראה שלא תזיק לו צביעה מחדש, היא הביטה בו לכמה שניות והתיישבה גם כן. היה נראה כאילו המקום היה נטוש במשך שנים; בהחלט מקום טוב לדבר בו בארבע עיניים.
הוא הניח את התליון שבידו על הספסל בהקלה מסוימת, אבל עדיין שמר אותו קרוב אל גופו. סקיילר הבינה שהוא לא סומך עליה, והיא לא יכלה להאשים אותו, גם היא לא סמכה עליו לגמרי.
"בוא נתחיל מזה," היא ניגשה ישר ולעניין. "מי אתה?"
הוא לא חיבב את הגישה הישירה שלה, למרות שגם הוא היה כזה. בדרך כלל הוא ידע איך לצאת ממצבים כאלו, אבל משהו בה, בין אם ההבעה חסרת הפחד או נימת הדיבור היציבה, אמר לו שהוא לא יכל פשוט לברוח עם התליון שלה ולשכוח שנפגשו.
"קוראים לי אדם סילבר," הוא אמר. זה לא אמר לה כלום, וזה גם לא היה המידע שהיא הייתה מעוניינת בו, היא בכל זאת שתקה.
"סקיילר." היא אמרה כדרך אגב.
"אני, אה," הוא גירד בראשו, מנסה למצוא את המילים הנכונות.
"מאיפה קיבלת את התליון שלך?" היא עזרה לו בחטף והוא הביט בה בעצבנות קלה. היא ניסתה להפעיל עליו לחץ.
"מאיפה את קיבלת את התליון שלך?" הוא הביט בה בחוסר סבלנות משווע, והיא עיקמה את מבטה.
"אתה גנבת את התליון הזה, נכון?" היא השיבה לו בעוד שאלה והפנתה את מבטה אל התליון שעל הספסל. לקח לו זמן לענות לה, כאילו הרהר בינו לבין עצמו אם כדאי לו. הוא הבין שאם לא יענה היא תמשיך לשאול אותו עוד ועוד שאלות, וכבר הצליח להרגיש את סבלותו פוקעת.
"כן." הוא אמר בפשטות. סקיילר הרימה גבה – היא לא האמינה שזה יהיה כל כך קל.
"למה?" היא שאלה בשנייה שסיים לענות לה. היא הניחה שאין זמן לבזבז איתו.
"כי בידיים הלא נכונות, הוא יכול להיות קטלני." נימתו הפכה לרצינית יותר, אפילו קרה במעט, אבל פניו נשארו חתומות.
"מי הכתיר אותך בתור אדון הידיים הנכונות?" הוא גיחך, גם היא גיחכה. לשנייה זה הרגיש כאילו הקרח נשבר, אבל המתח התמידי שהיה באוויר ביניהם לא נתן לזה לקרות.
"אני היצרן של התליונים." הוא אמר בהפתעה מסוימת, כאילו זה עונה על הכל.
"אתה מה?" היא הייתה בטוחה שהיא לא שמעה טוב.
"אני בא ממשפחה כזאת, וזה כל מה שאת צריכה לדעת." הוא אמר נחרצות ונעמד, רומז שהשיחה עומדת להיגמר. "עכשיו, תביאי לי את התליון שלך." הוא אמר והושיט את ידו השנייה.
"אין סיכוי." היא אמרה ונעמדה מולו, מעט מרוגזת. היא ידעה שברגע שתיתן לו אותו הוא יעלם והיא לא תמצא אותו שוב, בדיוק כפי שבטח קרה למי שהוא גנב ממנו את התליון השני.
"למה?" אדם לא טרח לחסום אותה, הוא ידע שהיא לא תברח בכזאת מהירות. "הדבר הזה מביא רק צרות, ואני אתפלא אם עוד לא עלית על זה בעצמך." הוא ידע איך זה כשעונדים את התליון לראשונה – הוא תמיד נותן מבחן. במקרה שלה היו לו כמה ניחושים טובים למה שהמבחן כלל, והוא קיווה מאוד בשבילה שהיא הייתה במקום סגור כשזה קרה.
"אני יכולה להתמודד עם קצת רוח," היא השיבה וחיוך הסתמן בזווית פיה. אדם לא ידע אם לצחוק איתה או לכעוס עליה – היא בכלל מבינה כמה מסוכן זה יכול להיות?
הוא נאנח והביט בה.
"טוב, מכיוון שאני מניח שאת לא מתכוונת לתת לי את התליון שלך-"
"ואתה לא מתכוון לספר לי יותר מידי." היא התערבה בנימה מתונה וקטעה לו את חוט המחשבה.
אדם בהה לכמה שניות בעיניה התכולות של סקיילר, כאילו מנסה לחפש מניע נסתר בתוכן, אבל לא ראה בהן דבר. הוא נד בראשו בחזקה, כאילו גוער בעצמו להתרכז ולסיים את מה שהוא רצה להגיד.
הוא שלח מבט אל התליון שנח לידו – מבט כועס אך נחוש שסקיילר לא הצליחה לפענח. הוא הרים אותו מן השרשרת בהיסוס, מתכונן לכוויות שעמד לקבל. הוא תפס אותו באגרוף חזק לפני שיספיק להחליט אחרת – פולט צעקת כאב שהדהדה מעט בין הסמטאות הריקות ומתעשת במהירות.
סקיילר הביטה בו בהפתעה, אבל לא זזה ממקומה.
"את יודעת בכלל כמה התליונים עוצמתיים באמת?" נימתו הפכה לפתע לשקטה ומסוכנת. הוא אפילו לא הביט בה – רק בהה בריכוז בתליון הבוער שבידו בנינוחות לא מוסברת שנראתה לא מתאימה לו. "את יודעת כמה תליונים יש בכלל?"
המוח של סקיילר צעק לעברה שתתרחק, אבל האינסטיקטים שלה אמרו לה לראות לאן זה מתפתח – ועד כמה שזה נגע אליה, הם מעולם לא טעו. למרות שבטחונה החל להתערער, היא לא רצתה לפספס אף פרט.
התליון שאדם ענד על צווארו החל לנוע מעט, והאורות הצבעוניים הזעירים שבתוכו החלו לזוז במהירות, חוצים אחד את השני, נעלמים וחוזרים.
אדם תפס חזק יותר בתליון, כולא אותו עמוק בכף ידו ומשתדל לא לצעוק מכאב שוב. התליון שעל צווארו נצבע באדום-כתום – סקיילר יכלה להישבע שהיא ראתה להבות בוערות בתוך התליון עצמו. הוא הרים את ידו השנייה, בוהה בה לכמה שניות – ולפתע כף ידו התמלאה בלהבות אדומות.
סקיילר הביטה בו בהפתעה, ואדם לא ניסה להסתיר את החיוך המרוצה שלו. ידו האחרת – זו שהחזיקה בתליון – התמלאה גם היא להבות בוערות ומרצדות, והוא הביט בהם באותה נינוחות מפחידה שלא נראתה מתאימה לו. הוא חיבר את ידיו ביחד ושיגר את כדור האש הגדול מעלה, מפוצץ מנורת רחוב תמימה שעמדה בדרכו.
"תדמייני את הנער הטיפש שהחזיק בתליון יורה במישהו בלי כוונה בצורה כזאת. תדמייני כמה מסוכן זה יכול להיות אם הוא יוצא משליטה." אדם הרים את התליון מעלה והתרכז, ובין רגע הלהבות המרצדות נשאבו אל תוכו – משאירות את נורת הרחוב שרופה לחלוטין. סקיילר לא הגיבה, מנסה להריץ בראשה כל מני תרחישים אפשריים.
"יש כמעט אלף תליונים בעולם הזה," הוא הכניס את התליון – שהפסיק לבעור משום מה – לכיס מכנסיו, שולח מבט מתנשא מעט אל סקיילר. "אני? אני מחזיק כמעט בחצי מהם. כמעט חמש מאות כוחות שונים."
במשך כמה רגעים סקיילר רק המשיכה באדם בתדהמה, חסרת מילים לחלוטין. היא סירבה להפגין רגש נוסף כלשהו, ואדם שם לב לכך.
עיניה התכחולות נדדו בין אדם שנראה לה על סף שיגעון, התליון שנתלה על צווארו ובין מנורת הרחוב השרופה – עוד לא מחליטה מה יותר גרוע.
"אני יכול להדגים גם על התליון שלך, אם את רוצה," הוא נאנח לרגע, מעסה את כף ידו הימנית בעדינות. לא נראה שמצבה השתפר, אבל לא היה נראה שזה העסיק אותו יותר מדי. "אבל אני חושב שהברתי את הנקודה. התליונים זה עסק מסוכן, ו-"
"איך נשרפת ככה?" קולה של סקיילר נשאר חזק ויציב, חזק מספיק שהצליח לקטוע את אדם בדבריו ולהביט בה במבט מבולבל. הוא ציפה שהיא תירתע ממנו או תנסה לברוח, אבל באותו הרגע היה נראה כמעט כאילו מצבו מעניין אותה. האם היא משחקת?
"החזקתי הרגע תליון בוער והידיים שלי עלו באש." הוא גיחך לרגע ושילב את זרועותיו, מה שנראה לסקיילר הרבה יותר תואם את האופי שלו מאשר לשרוף נורת רחוב, אך היא נותרה מרוכזת בידו החרוכה. "מה חשבת שיקרה-"
"אם אתה יכול לשלוט בתליונים, למה הם עדיין פוגעים בך?" היא שאלה בסקרנות ובחנה את ידיו במבטה, לא משתדלת אפילו להסתיר את סקרנותה, כאילו הסיטואציה לא מפחידה אותה בכלל.
החיוך מיד נמחק מפניו של אדם, והוא החזיר מבט מהיר אל ידיו – כאילו שואל את עצמו את אותה השאלה.
מבטה הבוחן של סקיילר הפך לפתע לעמוק הרבה יותר, כמעט כועס. "אם אתה כל כך עוצמתי ויכול להכיל את כל התליונים, איך אתה עדיין נפגע מהם פיזית? הם יכולים להרוג גם אותך."
"אני מציע לך לשתוק-" היה נראה כאילו היא סוף סוף פגעה בנקודה רגישה, וזה שימח אותה.
"כי בסופו של דבר, גם אתה נפגע, גם בך פוגעים – אתה עושה טעויות," היא קבעה. היא התקרבה אליו יותר ויותר, וחיוך זעיר נמתח על שפתיה. "ומה יקרה כשאתה תעשה טעות, כשאתה מחזיק בכל כך הרבה תליונים? כמה אנשים ייפגעו?"
הוא לא ידע איך להשיב לה. הוא יכל לספור על כף ידו את מספר הפעמים שבהן פגע במישהו – גם בטעות וגם בכוונה, ובכל זאת, היה נראה שפגעה בו.
"אתה אומר שאני מסוכנת כשהתליון שלי לא בשליטה," היא לא הפסיקה למרות המבט הרצחני שהוא נעץ בה. "אבל גם אתה לא נראה לי יציב במיוחד. נראה לי שתליון אחד פחות לא יזיק לך."
נראה היה שסקיילר סיימה ללעוג לו והיא פנתה ללכת, מבינה שהוא לא מעוניין לעזור לה, אבל לפני שהספיקה הוא תפס בגרונה בחזקה והרים אותה מעלה – משאיר אותה תלויה באוויר, כשהדבר היחיד שמחזיק אותה הוא ידו הלא-שרופה.
עיניו, שנראו כמעט שחורות באותו הרגע, ננעצו בה במבט רצחני שגרם לה להתכווץ מעט בחשש. היא ראתה מזווית העין את התליון שלו נצבע באדום-דם, היא תהתה באיזה כוח הוא משתמש, ואחיזתו על גרונה התחזקה עוד ועוד – עד שסקיילר החלה להיאבק בידו בניסיון להכניס מעט אוויר.
"אם אני לא הייתי אוסף את התליונים האלה אז מישהו אחר היה משיג אותם – ותאמיני לי שהוא מסוגל להיות רצחני."
אדם תפס בגרונה גם בידו השנייה על אף הכאב – וסקיילר נאנקה בקול חלש, מכווצת את גופה ונאנקת לאוויר נוסף. "אני מעולם לא הרגתי מישהו," הוא עצר לרגע, וסקיילר תהתה אם היא עומדת להיות הראשונה. "וכל מה שאני עושה בחיים זה לתת עזרה לאנשים כמוך – נותן לכם ליהנות מחיים רגילים."
אדם שחרר את ידו הימנית מגרונה, נותן לה מעט אוויר לנשימה. הוא העביר את אצבעותיו על התליון שהיה סביב צווארה, גורם לה להילחם בו ולנוע בעצבנות. הוא שלף בזריזות את התליון שלה – את תליון האוויר שלה – והחזיק בו מולה.
"בגלל הקללות הקטנות האלו אני בורח מכל מקום – לי אין בית כמו שיש לך, אין לי מקום לחזור אליו או להיות בו." היא הביטה בו בבלבול, היא לא הבינה על מה הוא מדבר ולמה זה נוגע אליה.
אדם שחרר את אחיזתו מגרונה של סקיילר והיא התרסקה על הרצפה, מתנשמת בכבדות ומשתעלת במהירות. היא הרימה את מבטה והביטה בו בבהלה. הוא בלע רוק לרגע, תוחב את תליונה בכיס מכנסיו.
"רוצה להאמין שאני מסוכן? בסדר. את לא תהיי הראשונה." הוא העביר יד בשיערו ואז הושיט אותה לעברה של סקיילר – מציע לה עזרה לקום. "ולמה אני עדיין נפצע מהתליונים? לכבות אותם לחלוטין זה כואב מידי לכרגע."
סקיילר הביטה באדם בשתיקה, לא בטוחה מה היא עוד יכולה להגיד. ליבה פעם בחזקה, והיא לא הייתה בטוחה מה היא רוצה יותר – לעזור לו, או להבין למה הוא עושה את זה לבד. ככה או ככה, היא לא היתה מעוניינת בעזרה שלו וקמה בעצמה.
אדם הרים את פניו ממנה, מביט רחוק קדימה, והחל ללכת משם. באותו הרגע ליבה פעם אפילו יותר חזק – לאן הוא עוד יכול ללכת?
"חכה!" היא צעקה, נשענה על מעקה הספסל כתמיכה והביטה בו בכאב קל, אבל הוא המשיך ללכת. היא יכלה לשאול כל אחת מאלפי השאלות שעלו במוחה כשאלה אחרונה, אך היא בחרה דווקא בשאלה האחרונה שחשבה שתשאל. "איפה המשפחה שלך?"
אדם נעצר באחת והסתובב אליה, ועיניו הכהות נראו כבויות לחלוטין – שבורות.
הוא גיחך במרירות, והמשיך ללכת.