עומר שלי פרק 1

פרק 1:בית.

רצתי קדימה אל הלא נודע
הוא המשיך לקרוא מאחוריי "עומר תחזרי"
ידעתי שאני צריכה לחזור הרי אין לי מושג לאן אני הולכת, מאז התאונה לא יצאתי כמעט מהמושב .
אני לא מכירה את העולם שבחוץ, אני לא משם.
אבל בדבר אחד הייתי בטוחה – אני גם לא מכאן . לפחות כבר לא מבחינתו..
אני לא שייכת למקום הזה, אני לא חוזרת אליו! לא כרגע..
לא אהיה מי שאני לא.
האמת שעוד לפני הרגשתי שמשהו מוזר, שהחיים האלה הם לא שלי.
אבל הקשבתי לפסיכולוגים ולרופאים שאמרו שזו התחושה שהביאה איתה הפגיעה בראש .
מדי פעם עלו לי הבזקים של זיכרון, ככה גם לרזיאל, זה היה מאוד קשה לחבר את החלקים ולכן שנינו נשענו על הבדיקה הגנטית, ההוכחה היחידה. הביטחון היחיד שהחזקנו בו ואיתו דמיינו עבר.
אך הביטחון לא היה שם עוד..
לקחתי איתי את התיק האפור שרשום עליו HAPPY ודחפתי לשם כמה בגדים מים וקצת קופסאות שימורים, הוא לא היה התיק הכי אהוב עליי, את התיק האהוב עליי השארתי שם.
אתם חייבים להבין, זאת לא הייתה המחשבה שאני לא הבת האמיתית שלו שהרתיעה אותי
מה שהגרם לי לקום וללכת הייתה ההתנהגות השונה והמרוחקת שלו בימים שאחרי שיחת הטלפון ההיא..
נפצענו בתאונה בשמיני לספטמבר, לפני ארבע שנים, הייתי אז בת שלוש עשרה, הרכבת שלנו התנגשה חזיתית עם רכבת אחרת, באירוע הזה נהרגו מעל למאה בני אדם וכל השאר היו פצועים חלקם אנושים יותר חלקם פחות, תלוי באיזה קרון היית, אני ורזיאל היינו בקרון השלישי אנחנו מאותם האנשים שצריכים להגיד תודה על כך שאיבדו את הזיכרון ולא את החיים.
הוא התעורר בבית החולים וטען שאני הבת שלו, ישר הריצו בדיקות DNA ועלה כי דבריו נכונים, איכשהו הוא זיהה אותי, למרות החשש מכך שאיננו זוכרים דבר לא היה טעם להתווכח עם הבדיקה הגנטית. בייחוד שרזיאל הכיר בי בעירפול.
לאחר שהשתחררנו מבית החולים וביצעו על רזיאל את כל הבדיקות על מנת לבדוק אם הוא כשיר לגדל ילדה היינו צריכים להתחיל את החיים מחדש
למדתי לאהוב אותו למדתי להרגיש לאט לאט בנוח איתו הוא קנה לנו בית במושב צופן שבצפון וכך יום אחר יום בנינו לנו חיים חדשים ביחד, הוא דאג לי ונתן לי הכל במשך ארבע שנים, אני הייתי יוצאת ללמוד בבית ספר מיוחד שם השתקמתי ולמדתי מחדש בזמן הזה הוא היה עובד, הוא קיבל עבודה כחשמלאי במושב ואחר הצהריים היינו רק שנינו לבד בהתחלה זה היה שונה, אם כי תמיד הרגשנו שהכרנו מאז ומעולם ככל שהימים עברו ככה הפכנו להיות יותר משפחה, בלי מחסומים ובלי גבולות.
אני לא יודעת אם זאת רשלנות רפואית או טעות בבדיקה
אולי זה היה הלחץ והסערה בבתי החולים שאליו פונו עשרות אנשים באותו הרגע שגרמו לכך שתהיה איזו פאשלה, אני לא יודעת אם אותו בחור שהתקשר לרזיאל לפני חצי שנה דיבר אמת, הוא טען שהוא מכיר את ביתו של רזיאל ושאני לא היא, שאני לא עומר שלו
אתם בטח שואלים איך שיחת טלפון אחת מבחור לא מזוהה הרעידה כך הכל אחרי ארבע שנים והוכחה גנטית? אני לא יודעת, באיזה שהו מקום יוצא לי לחשוב שאולי שנינו לא רוצים את החיים האלה אולי טוב לנו לחשוב שיש לנו עבר משמעותי, שאולי היו לנו חיים סוערים יותר לפני, אולי יש בליבנו עוד תקווה שאלה לא החיים שקיבלנו, שהצריף הקטן באמצע המושב והאינסוף של השקט הם רק טעות אחת גדולה .
זה כנראה הפתיע גם אותו.. המבט הנדהם והמזועזע שהיה על פניו גרם לי להבין שגם הוא מבולבל, וגרוע מכך – שאולי הוא לוקח את דבריו של הבחור המפגר ברצינות .
הוא ישר התעשת כשהבחין בי והבין ששמעתי את השיחה,
הוא התקרב אליי וחייך, מנסה לתת לי הרגשה שאין שום אמת בדבר ושאני הבת שלו,
שהכל שטויות ..
אבל עיניו סיפרו אחרת, הוא היה נראה נסער, יום לאחר מכן כבר ראיתי את השקיות שמתחת לעניו המעידות על חוסר שינה .
הייתי רואה אותו יושב בלילות מול המחשב ועושה שיחות טלפון מוזרות באמצע הלילה
הוא כמעט ולא היה מדבר בטלפון לפני .. הרי היינו רק אני והוא זוכרים?
לא צריך להיות גאון כדי להבין . הבנתי שהוא סקרן הבנתי שהשיחת טלפון הזאת לא הייתה סתם איזו שטות בשבילו
ידעתי שהוא מחפש אותה, את עומר שלו, את עומר האמיתית
הוא נהיה קר אליי, אני בטוחה שהוא לא הרגיש זאת אבל במקום בו האדם היחיד שיש לך זה אבא שלך קשה שלא לחוש את הריחוק שהלך ונוצר, הוא בקושי אכל ותמיד היה נראה עייף.
ניסיתי לדבר איתו אבל הוא חזר ואמר בכל פעם "עומר שלי הכל בסדר אין לך מה לדאוג הטלפונים הם מהעבודה הכל נהיה לחוץ לאחרונה, הם צריכים אותי יותר"
אבל אני הבנתי .. אחרי שבועות של הדחקה ולילות של בכי שלא נגמר, הבנתי .
הבנתי שגם אם אני הבת שלו וגם אם לא, אין לי למה להישאר כאן.
הוא ימשיך לחפש אותה ולא יניח לזה עד שיגיע אליה ידעתי שאני מפריעה ידעתי שהוא התקדם בחיפושים הרי הוא לא היה ממשיך להתעסק בזה אם היה נתקע .זה ככה כבר חצי שנה..
בהתחלה חשבתי שאוכל להתמודד
שזה איזה רעיון שלא עוזב אותו אבל שזה יעבור לו בסוף
אך ההרגשה היא בלתי נסבלת, הרגשתי לא רצויה,
שלא תבינו לא נכון אני אוהבת אותו, הוא גידל אותי בתקופה הכי קשה שכנראה עברה ותעבור על שנינו במהלך כל החיים האלה,
אך מיום ליום התחלתי גם אני להאמין שאולי יש אי שם עומר אחרת
העומר המקורית.
אז החלטתי ללכת, אני לא יודעת לאן.. אני בטוחה שאמצא מקום לבנתים, אמנם התחלתי את חיי מחדש לפני ארבע שנים, אך אלה ארבע שנים שנאלצתי ללמוד בהן המון, אני הרי כבר בת שבע עשרה .. הייתי צריכה להשלים את הפער העצום שנוצר כשנלקחו ממני שלוש עשרה שנים.
עשיתי חיפושים על מקומות לבני נוער כמוני
אני לא יודעת לאן אגיע ולאן תוביל דרכי אבל יהיה בסדר לא? יהיה בסדר.
זה לפחות מה שאני חוזרת ואומרת לעצמי כשאני הולכת ומתרחקת מרזיאל
כשאני הולכת ומתרחקת ממה שעד לא מזמן הייתי קוראת לו בית.

נכתב ע"י אופק כהן
כל הזכויות שמורות