לפני שאפול- פרק חמישי

5

"היא נושמת?"
"בקושי. הדופק שלה חלש עד שכמעט אני לא מצליח להרגיש אותו."
"אנחנו חייבים לבצע לה החייאה, ברגע זה."
כשאני וקיסה היינו מחוץ לחדר האחות, החדר בו הייתי שעתיים קודם לכן, הקול חזר אליי. חוץ ממנו יכולתי לשמוע עוד קולות ברקע, אך גם קול שהצטרף אליו. קול יציב וחד, שהזכיר לי קול של רופא או של פרמדיק. נתקפתי חרדה שאולי זה שוב יעמיד אותי במצב כמו קודם, כשיצאתי מחדרו של שיין, אך הקולות דעכו והפסקתי לשמוע אותם עוד.
זה היה כל כך מוזר. לא ידעתי למה זה בכלל קורה. זה יכול לקרות פעם אחת, בסדר, אך כבר בפעם השלישית שאני שומעת את הקולות בראשי? שאני חווה שוב איזושהי סיטואציה ישנה? סיטואציית המוות שלי, שכלל לא הייתי צריכה לזכור?
"תודה…על שעזרת לי להביא את תומאס לכאן," אמרה קיסה בשקט, מביטה בנעליה בעיניים מרוחקות. מחושבות.
"על לא דבר. הייתי עוזרת לך בכל מצב. גם אם לא הייתי מכירה אותך."
היא נתנה חצי חיוך. "גם אם הייתי האויבת הכי גדולה שלך?"
"גם. אבל היי, אנחנו לא אויבות ככה שאנחנו במצב טוב." נשענתי על הקיר ושילבתי את ידיי. "העיקר שהצלחנו להגיע הכי מהר שאפשר. אחרת היה קורה מה שהאחות אמרה לנו- לא היה אפשר לטפל בפצעים שלו."
"השיין הזה," אמרה בנוקשות. "אני אמרתי או לא אמרתי לך שאסור לך להתעסק איתו?"
"אמרת," אישרתי. "זה לא אומר שלא האמנתי לך."
"אם רק הוא לא היה האדון של המקום הזה. אם רק הייתי יכולה לפגוע בו באיזושהי צורה, או אפילו להראות לו שאנחנו עובדים כל כך קשה, ולא לחינם. שאנחנו לא מבזבזים את הזמן הנצחי שנתן לנו בשביל לתת לקורבנות שלנו להתחמק מאיתנו."
"לפעמים אנשים טועים."
"לפעמים," הנהנה באישור. "זה לא אומר שאנחנו לא מנסים."
"העיקר," אמרתי כדי להפסיק אותה מלהיכנס לבעיות עם עצמה. לתהיות. לכל דבר שאפשר לחשוב עליו במצב כזה. יכולתי להבין עד כמה היא דאגה לתומאס, ועד כמה היא שונאת את שיין, שלמרות כל מה שהוא עושה כאן לכולם, הוא נותן לי לחזור לחיים. "שהוא יצא מזה בנס. ששיין לא הרג אותו סופית. אז עכשיו תחשבי על זה אחרת."
"אני לא יכולה, התמונה שלו צולע לעברנו, עם כל הדם הזה על פניו וידיו וגופו… זה היה פשוט מזוויע."
ואני עדיין תהיתי למה שלי הוא ייתן הזדמנות לחזור לחיים ולאחרים לא. האם יכול להיות שאעשה טעות ואני אקבל יחס כמו שתומאס קיבל? או אפילו יותר גרוע, אם אפשל, האם הוא בכלל ישאיר אותי בחיים?
הצטמררתי. לא יכולתי לחשוב על דבר כזה.
"אתן רשאיות להיכנס עכשיו," אמרה האחות כאשר פתחה את הדלת לרווחה. אני וקיסה נכנסנו, נזהרות לא להרעיש יותר מדי, וראינו איך תומאס נראה שונה מאיך שמצאנו אותו קודם. הוא כבר לא היה חבול- פניו היו נקיות- פצעיו נעלמו, ודמו נוקה מגופו. בגדיו המגואלים בדם הוחלפו לבגדים נקיים וחדשים, והוא נראה מצוחצח מכף רגל ועד ראש.
הוא ישב על קצה המיטה, כפי שאני ישבתי כשקמתי בדיוק באותו המקום, ומתח את ידיו. הוא נראה במצב הרבה יותר טוב, וגם אפשר היה לראות למה קיסה אוהבת אותו כל כך. קודם כל, הוא היה נאה. היה לו שיער חום קצר ונפוח מתלתלים, ועיניו היו חומות גם הן, אך רק יותר בגוון שקד. העיניים שלו נראו מחויכות, בדיוק כמו פיו, וגוון עורו השזוף נראה כמעט נוצץ כנגד אורות הפלורוסנט.
דבר שני, היה לי עליו רושם ראשוני טוב. הוא היה מצחיק, ונחמד, וגם מאוד מגונן כלפיי קיסה. הוא חיבק אותה חזק ולחש לה כמה דברים באוזנה, ויכולתי לנחש שהיא מאושרת כל כך שהוא בסדר.
אני לא יודעת מה המקום הזה בדיוק עושה, אך הוא מחולל פלאים. הוא הצליח לעזור לי להתגבר עם מה שהיה לי קודם, ועכשיו הוא עזר לתומאס להחלים, כאילו שום דבר לא קרה לו קודם. הוא נרפא כליל.
"היי, נטליה," הוא קרא אליי. הרמתי את עיניי ואל פניו וניגשתי אל שניהם. "תודה על קודם."
"אין בעיה," אמרתי ונופפתי בידי לשלילה. "כפי שאמרתי לקיסה- הייתי עושה את זה בכל מצב."
"אני מקווה שנוכל להתחיל להיות ידידים."
"בטח," אמרתי בהנהון מרוצה.
"אנחנו צריכים לחזור לאימונים שלנו," אמרה קיסה כשהיא לא מרפה מאחיזתו של תומאס בידה.
"אז כדאי שנעשה את זה במהירות האפשרית." תומאס קפץ מן המיטה אל הרצפה ויצאנו מחדר האחות. רגע לפני קיסה נתנה לו נשיקה חפוזה על שפתיו ועזבה את ידו. הבנתי למה. היו מצלמות שצילמו אותנו. הן לא היו מצלמות רגילות, אלא נקודות כחולות שנתלו במרחק גדול ושווה אחת מהשנייה. היה נדמה לי שהן מצמצו אלינו כל כמה שניות.
הן נראו כל כך קטנות וכל כך לא מזיקות, מה שהוציא אותי מדעתי.

"החזיקו את חרבותיכם ביד ישרה ויציבה," אמר המאמן של קבוצתנו והדגים לנו כיצד לעשות זאת. "והרגישו אותה מתחברת אליכם. לכל אחת ואחת מכן הותאמה חרב משלה כך שהן מחוברות אליכן בקשר עמוק, לנצחי נצחים. ככל שתעבדו איתה יותר, כך עוצמתה תגדל ואתן תהיו בעלות כוח רב כנגד קורבנותיכם."
החרב שהחזקתי הייתה דיי כבדה בהשוואה למה שסחבתי יום-יום על גבי בבית הספר. או בעצם, מה שאני אסחב, כשאנקום את נקמתי ואחזור לחיים. הלהב של החרב הייתה מעוקלת לכדי חרמש ירח. היא הזכירה לי מאוד את הח'ופש, חרב חרמש מצרית שהשתמשו בה בעבר, לפני אלפי שנים.
נדנה של החרב הייתה נוחה להחזקה והרגשתי שככל שאני מתקרבת נפשית או רגשית, או מה שזה לא יהיה, החרב הולכת ונהפכת להיות חלק ממני, הולכת ונהפכת להיות קלה הרבה יותר.
"כאשר אתן לכן סימן, אתן תחזרו אחריי מילותיי, ואז תרגישו דקירה באצבע המורה שלכן. זו תהיה הדרך של החרב לומר לכן שאתן מחויבות אליה, קשורות אליה, שייכות לה כפי שהיא מחויבת, קשורה ושייכת לכן," המשיך המאמן והעביר את מבטו בכולנו. "בואו ונתחיל."
הוא הרים את חרבו מעלה, וכך גם כולנו. הוא אמר בקול רם מילים מוזרות, שחשבתי שלא אבטא אותן נכון מפני שלא הבנתי איך. או מה הן אומרות. אך בכל זאת ניסיתי. כמובן שזה יכול להיות שפת מלאכי המוות, ושאולי, בקרוב, אלמד אותה.
הרגשתי את הדקירה של אצבעי המורה, וראיתי את טיפת הדם זולגת על הניצב ואז נופלת על הרצפה. כאשר סיימנו, בדקתי אם האצבע שלי ממשיכה לדמם, והיא לא. אפילו לא ראיתי שום סימן דקירה.
הרגשתי עוד יותר נפלא. החרב הזאת נתנה לי את כוחותיה, והרגשתי חזקה ומלאת ביטחון, חדורת מוטיבציה וגם נחושה. נחושה להרוג את מי שדרס אותי קודם ואז ברח מכוונה שאשאר מוטלת על הכביש ואדמם לי למוות.
כי זה מגיע לו, חשבתי. זה בהחלט מגיע לו.
"אחת משימושיה של החרב הזו היא לשסף את גרונו של הקורבן," המאמן התחיל להסביר ונעמד ליד בובה חסרת ידיים ורגליים שמוקמה בדיוק על עמוד עץ. הוא קירב את חרבו אל צווארה של הבובה. "אתן מניחות את להב החרב בכיוון הצוואר של הקורבן, לוקחות תנופה- אבל אך ורק כשאתן יודעות שהקורבן לא יכול להתחמק או לברוח- ואז אתן משספות את גרונו במכה אחת. ככה." הוא הציג לנו את שיסוף הגרון, ועצמתי את עיניי כששמעתי את הבובה מאבדת את ראשה. למרות שרציתי כל כך להרוג את מי שהרג אותי ולחזור לחיים, פחדתי לשסף את הגרון ולראות את הדם הנשפך מכל עבר בדיוק כשהראש שלו נופל על הקרקע.
"אני רוצה שתעשו זאת מספר פעמים על הבובות שלכן," אמר המאמן והחזיר את ראשה של הבובה למקום על צווארה, והצביע בידו על כל אחת מהבובות שנמצאת בשורה. "תרגישו את העוצמה שלכן על הבובות האלו. היו רגועות. עשו כל דבר אפשרי כדי לבצע זאת גם אם זה נראה לכן מזעזע, או שאתן פוחדות לעשות את זה. כי זוהי עבודתכן, ואתן חייבות להבין שבסופו של דבר אתן תתרגלו לזה, בין אם תאהבו את זה ובין אם לא." הוא סחרר את חרבו בידו הימינית והוסיף, "אבל אין ספק שיש כאלו ששונאות את העבודה הזאת. ולמרות הכל, אתן עושות זאת למען האנשים שחשובים לכן. למען האנשים שעדיין חיים בעולם החיים. וחוץ מזה, זה לא שאתן באמת מתות. כי בואו נהיה כנים, בעולם המתים אתן בטח לא הייתן במקום טוב." הוא חייך חיוך זדוני מתחת לשפמו והקיש עם להב חרבו על הרצפה. "קדימה, למקומותיכן."
התמקמתי ליד בובה ימינית לצד קיסה שלא פצתה את פיה, וכששמענו שריקה בכל רחבי האולם, התחלנו במשימתנו.
בהתחלה היססתי. החרב שלי כמעט ושיספה את גרונה של הבובה, אך בכל פעם דמיינתי לעצמי מישהו חסר אונים, מביט בי ומבקש ממני רחמים. והוא בוכה ובוכה, ואני מאובנת. לא עושה את תפקידי.
"קדימה, נטליה. עשי זאת." המאמן היה מאחוריי. ראיתי איך כולן כבר עושות זאת בעם הרביעית והחמישית, ואני לא עשיתי זאת אפילו לא פעם אחת. לקחתי תנופה ועצמתי את עיניי כששיספתי לבובה את הגרון בפעם הראשונה.
"את צריכה ליהנות מזה," אמר המאמן בצקצוק לשון. "ואת צריכה להיות בקשר עין תמידי עם הקורבן. הוא עלול לברוח לך ואת מעדיפה שזה לא יקרה, נכון?"
הנהנתי.
"אז נראה למה את מסוגלת. עשי זאת שוב. אני מחכה."
לקחתי נשימה עמוקה, דמיינתי לעצמי שהקורבן הזה הוא זה שדרס אותי וברח, לקחתי תנופה מהירה ובבת אחת כל כעסי התפרץ בשיסוף הגרון של הבובה. התנשמתי כאילו עשיתי ריצת מרתון, אך התגאיתי בעצמי. הצלחתי לעשות זאת ללא רגשות אשם. הצלחתי להתנתק מהרגשות שלי ולבצע את המשימה המוטלת עליי.