פרח הלוטוס שלי- פרק 1

הרחוב בחוץ חשוך וכמעט ריק. מהחלון שלי בקומה השתיים עשרה אני משקיף מטה, אורות העיר עדיין דולקים, נראים כמו גחליליות קטנות ולוהטות של אש. קר בחוץ, מדי פעם עוברים אנשים , חוצים את הרחובות במהירות ונעלמים, אני בוהה בהם, בדמויות הקטנות, תוהה לאן הם ממהרים כול כך ולמה הם בחוץ בשעה כזאת. אני חושב על כול האנשים האלה, תוהה כמה מהם התחילו עבודה חדשה,או עברו לגור בעיר חדשה.
אני שואל את עצמי, איך אנשים מצליחים להסתגל לשינויים , איך הם מסוגלים ליצור חברויות, למצוא מקומות אהובים וביום אחד לקום וללכת, להתחיל מחדש. אני שואל את עצמי, ולא יודע את התשובה. יורד גשם, הגשם נוקש על הגגות והחלונות ברעש . הטיפות זולגות, מרטיבות את המדרכה הקרה ואת כול מה שעל האדמה. אני יושב על עדן החלון בחדר שלי ומסתכל החוצה אל הרחוב הזה שלגמרי זר לי, הרחוב הכול כך ענק הזה עם האורות הצבעוניים ומעברי החצייה באלכסון. אני לא חושב שאצליח להתרגל לכמה שהכול פה גדול. אני עוד זוכר את ההלם שחטפתי כשירדנו מהמטוס, אמא,אבא ואני.
אני זוכר את העיניים המלוכסנות שננעצו בנו כאילו היינו חייזרים, אני זוכר את הפקידה פונה אלינו באנגלית משובשת ואת הדרך אל הבית החדש. הכביש העצום עם חמשת הנתיבים, הרמזורים הענקיים והרחובות שעמוסים בבני אדם. אני זוכר שנראתי מבועת ואמא אמרה שלאט לאט אני עוד אתרגל ולחצה לי את היד. אני לא חושב שאתרגל.
אני מצמיד את הלחיים החמות שלי אל הזגוגית הקרה, נושם עמוק ועוצם עיניים.
כמעט חודש עבר מאז שעברנו לפה. במהלך החודש הזה, בקושי יצאתי מהבית, הסתגרתי בבית וסרבתי לצאת החוצה כי חששתי שלא אצליח לעמוד בעומס שיש ברחובות. בארץ, היו לי את מקומות הבילוי שלי, את הספרייה שלי, את המיטה והחדר שלי. ופה, אין לי כלום, רק חדר אפור ונוף של עיר זרה.
אני פוקח עיניים, מסתכל על הזגוגית, רואה איך הנשימות שלי הופכות לאדים על החלון ומתאדות תוך שברירי שניות.
אני לא אוהב להיות פה. אני רוצה לחזור לארץ. אני לא רוצה להיות פה, במדינה הזאת.
לא רוצה להכיר פה אף אחד, לא רוצה ללמוד את השפה הזאת, לא רוצה לחיות פה. אני רוצה את הקיץ של הארץ, את האנשים הרועשים, את האוויר, את הצמחים. אני רוצה את הבית, אני רוצה הביתה.
אבא אומר שכשיתחילו הלימודים אכיר אנשים חדשים ושכול הגישה שלי תשתנה, אני לא רוצה שהיא תשתנה. אני לא בטוח שאני רוצה להכיר אנשים חדשים וליצור פה חוויות חדשות.
אני מכניס את האוזניות הכחולות שלי לתוך האוזניים, ומפעיל את נגן המוזיקה.
נותן למילים ולמנגינה שבוקעות מתוך האוזניות האלה להשתלט עליי.
אני לא רוצה להיות פה, אני לא רוצה להיות פה במדינה הזאת שבה אני כול הזמן מרגיש זר.
בעיניים עצומות אני יכול לראות את הבית הקודם שלנו, הבית עם הגינה הקטנה מלפנים. בחוץ הגשם מתחזק. אני מנתק את עצמי מהחלון ויורד אל הסלון.
בתנועות זריזות אני קופץ על הספה ומושך שמיכה, מכסה את הגוף הרועד שלי.
אני מותח רגליים, מהדק את השמיכה ומדליק את הטלוויזיה.
אני בוהה במרקע, מנסה לנצל את הרגעים האחרונים שנותרו לי לבד. ממחר, נגמרו ימי הבטלה.
במקום הבטלה האין סופית הזו מגיעות שעות ארוכות של חומר לשנן, מבחנים לעבור, ומטלות.
כשאני חושב על זה, הלב שלי מתכווץ. אני עוצם עיניים וחושב על הבית, הבית הישן שלנו עם הקירות הלבנים והפשוטים,הספה הירוקה, הגינה הגדולה והמסמרים בכול קיר. מתחשק לי לבכות אבל אני מכריח את עצמי להחזיק את הדמעות .
שעתיים מאוחר יותר, כשאנחנו יושבים לאכול, אבא מסביר לי שהוא דיבר עם מנהל בית הספר. הוא אומר שביקש מהמורים להתחשב בי ולעזור לי וממשיך לדבר על עוד דברים. אני מהנהן בדממה ומסיים לאכול, גורר את עצמי אל החדר שלי וקורס על המיטה.
אני שואל את עצמי איך אפשר להתרגל להתחלות חדשות, ואיך זה שלאנשים יש אומץ להתחיל דברים חדשים. אני שואל את עצמי איך זה שאנשים מסוגלים לשחרר דברים בכזאת קלות, אבל שוב, אין לי תשובות ולאט לאט אני שוקע בשינה. חולם על מה שיהיה העתיד שלי.