בדרך לעבודה

היה אוטובוס אחד בקו שכוח אל,זה שגם הנוסעים וגם הנהג היו מיוחדים ומוזרים בעיני.
כולם התנהגו כמו משפחה אחת גדולה.כמו משפחה מופרעת אמנם,כולם שאלו על כולם,וכשמישהו לא הגיע שאלו עליו והתעניינו בו. והנהג,הוא היה חבר של כולם,ואב ומורה ומדריך נוער ,וכולם סמכו עליו בעיניים עצומות.כי הוא היה קצת כמו רב חובל באניה בלב ים.הנוסעים הצעירים היו כולם ילדים ונערים מוגבלים שצחקו בכל ליבם ובכו בכל ליבם.הנהג,כמו אבא היה משתיק אותם אם הגזימו והרעישו יותר מדי.קצת גם כמו מורה בבית ספר…כולם גם הכירו את כולם בשמותיהם,ולנהג הם קראו בשמו,מיכאל.כמו המלאך.
בוקר אחד ישבתי בספסל הקידמי,קרוב לנהג, לידי ישבה ילדה חמודה עם קוקיות ושיניים קצת עקומות,היא סיפרה לילד רזה וממושקף שישב בקצה השני של האוטובוס, בקולי קולות ובגעיות צחוק, על פרק נורא מצחיק שהיא ראתה אתמול באיזה סידרה בטלביזיה.הסצינה הזאת נראתה לי אז הזויה לגמרי.זה היה פשוט מדהים לראות איך כל האוטובוס מתערב להם בשיחה,בצעקות ובצווחות.אי אפשר היה להגיד שהיה שם משעמם.והנהג מלבד זה שהיה מבצע את תפקידו,היסה אותם שוב ושוב.
ת ר ג ע ו…
מספיק…
שיהיה פה שקט…
והם מיד השתתקו,עד שעוד מישהו היה לו עוד משהו חשוב להוסיף…
בעיני הם היו נורא חמודים, כמו גורים קטנים,וגם נורא ריחמתי עליהם ,כי האמת היא שלא שפר עליהם הגורל.,אבל ברור לכל שהם עצמם לא ידעו זאת והיו שמחים ומאושרים על פי דרכם.
רק אלהים הרחום מלמעלה,יודע מה יעלה בגורלם.