ארבע לפנות בוקר

ארבע לפנות בוקר עכשיו ואני מנסה להירדם. היום אמרתי לעצמי שאני אלך לישון מוקדם אבל לא הצלחתי. שמתי לי היפנוזה לשינה כרגיל. בדרך כלל אני שומעת באנגלית אבל היום החלטתי לשמוע בעברית. שוכבת במיטה, עוקבת אחר ההוראות, עיניים סגורות, נשימות איטיות. הייתה הוראה לנקות את הראש והמחשבה. המוח האנושי לא מסוגל לציית לדבר שכזה. אם תגיד לבן אדם לא לחשוב על חתול- הדבר הראשון שהוא יחשוב עליו זה חתול. ואני שהמוח שלי עסק בכל כך הרבה מחשבות לפני שנכנסתי למיטה, לא מסוגלת לנקות את הראש. אני חושבת על אם אחלום היום, כי החלום של אתמול היה גאוני. אני משחזרת אותו מההתחלה, מהנקודה הראשונה שאני זוכרת עד הנקודה האחרונה שאני זוכרת, ומדמיינת את ההמשך. בונה לי סיפור חדש, ומרגישה בעצמותיי את השחזור. אני משחזרת משהו שכבר קרה לתוך חלום שהיה אתמול. אני משלבת בין שני הדברים הכי טובים שקרו לי, השילוב בין החלום המושלם למציאות הישנה. החלום של אתמול היה עליו. זה שנמצא על לבי כבר כמה חודשים ונראה שהוא הולך לעזוב את המקום שנשמר בשבילו ומישהו אחר הולך להחליף אותו. בחלום היינו במיטה לבנה גדולה ונקייה, ולא בחרנו את זה. לפי מה שאני זוכרת הייתה באוזנינו אוזניה והיינו צריכים להיות שחקנים במציאות. היינו מלך ומלכה, ומשימתנו האחרונה הייתה לישון במיטה. ולפתע הופיעו כמה מחברינו, והפרו את מה שניסינו ליצור. הפריעו לנו בביצוע המשימה. התרגזתי. צעקתי עליהם, זה לא אופייני לי במציאות. הם לא התייחסו אליי, והייתי חסרת אונים. הרי החברים שלי יודעים כמה אני רוצה אותו, וכשיש לנו הזדמנות לקרבה הם לא נותנים לי נחת. שם החלום הסתיים. כשאני צועקת ובוכה. השחזור שלי היה בלי החברים. רק אני והוא, מכורבלים ונינוחים. אולי אפילו אוהבים. חלק מהמציאות שקרתה לפני כשנה וחצי. ישנים ביחד, מנסים להתחמם ומתקרבים הכי שאפשר. מקום גדול ומרווח בדיוק כמו החדר בו היינו בחלום. אבל אז כשהבנתי שזה היה רק חלום… נזכרתי שיש עוד מישהו שלאחרונה עלה במחשבתי. הכי הרבה שיכלתי לדמיין שיקרה בינינו זה התעלסות בשעה מאוחרת בלילה, ולמחרת בבוקר לשכוח ממנה. אז הבנתי שזה לא טוב בשבילי לחשוב. אמרתי לעצמי לא לחשוב, וכמו שאמרתי קודם- זה בלתי אפשרי. צץ במוחי האקס. שחשבתי עליו לפני כמה ימים ואפילו שלחתי לו הודעה… אבל בלי שום תשובה. הוא לא טרח לענות. חשבתי מה יקרה אם נחזור לדבר? דמיינתי אותו שואל אותי מה השתנה בכל הזמן שלא דיברנו? וחשבתי באמת על תשובה שהייתי עונה לו. ואני חושבת וחושבת. ובתקופה הארוכה הזו לא השתנה דבר. העייפות עולה, והדמעות איתן. העצב יישאר כי הכל נשאר אותו דבר. כאב הלב לא נראה שיתרפא לבינתיים, ולי נשאר רק לחלום עוד חלום.