?Can I Hold You || פרק שמיני ||

היא המשיכה לרוץ ולרוץ,
רגליה נשאו אותה, והמוח שלה היה ריק.
היא רק התאמצה לא לחשוב.
מבט לאחור סיפק לה את המידע שהייתה זקוקה לו.
היא רחוקה מספיק משערי בית הספר.
רגליה החלו פתאום לפעום בחוזקה, מאלצים אותה לעצור.
היא החליקה כנגד קיר המבנה הישן,
נוגעת קלות בפניה, ומגלה שהם רטובות.
היא בוכה.

היא המשיכה להתנשף, רועדת.
דמעותיה נשפכו ממנה והלאה, כנהר זורם.
היא שלפה מהכיס האחורי של מכנסיה את הנייד שלה,
ומבלי לחשוב, היא החלה לחייג.
היא הביטה במספר, מופתעת שבכלל זכרה אותו.
עבר כלכך הרבה זמן מאז שחייגה אליו לאחרונה.
הצלצול המוכר הכה בה, פוקד על דמעות נוספות ליפול.
אך הפעם מגעגוע.

"תום?" הקול שלו חבט בה, וגל של רעד פקד אותה.
"תום, זאת את?" הוא הסס, הקול שלו לא השתנה.
השתרר שקט. ולפתע היא ענתה.
"תומר.." היא בכתה.

שנה לפני:

"תאכלי את זה". הוא דרש, מביט בה.
"לא באלי, אני לא רעבה". היא השיבה בפינוק.
הוא לא נשאר חייב.
הוא גלש לצידה לספה, מניח את הצלחת עם החביתה בידיה.
"תאכלי את זה תום, אני ממש לא צוחק איתך". הוא פקד.
היא הביטה בו בזעף, והחלה ללעוס ברעש ובהפגנתיות.
הוא נשף בחיוך,
והתכרבל לצידה על הספה הכחולה.

"אז מה רואים?" שאל.
"אתה רוצה סרט?" היא שאלה חזרה.
הוא הביט משועמם במהדורת החדשות,
והנהן בשקט.

סוף כל סוף הוריה חדלו לריב ויצאו מהבית לחתונה של בן דוד רחוק,
מותירים אותם לבד בבית.
בזמן האחרון היא ממש התביישה להביא חברים לביתה,
חוץ מתומר.
איתו תמיד הכל היה שונה.

תום הרימה את השלט, והתכוונה להעביר ערוץ.
אך פתאום הקריינית שבה לדבר, ותום הזדקפה בעניין.
"הבוקר נמצאה גופה בבית שרוף ברחוב האשל-" הקריינית קראה בקול רצוף.
"ה-האשל?" תום החלה לרעוד.
"שמעת את זה?" היא נפנתה לעבר תומר, הוא לא התיק את מבטו ממסך הטלוויזיה.
"טרם אישרה המשטרה את הפרטים אודות הגופה, אך אנו מאמינים שבקרוב נוכל לחשוף זאת". הקריינית הוסיפה.
"ת-תומר?" תום רעדה.
הוא הבחין בכך וחיבק אותה חזק, מגן עליה בן זרועותיו.
"הכל בסדר, אנחנו נגלה עוד מעט". הוא חיבק אותה.
היא נרגעה מעט בן זרועותיו.

לאחר כמה דקות מורטות עצבים, שבה הקריינית לדבר.
"הפרטים אושרו, מדובר בגופה של גבר ככל הנראה בן 30+, שמו המלא הוא-" היא דיברה,
ועל המסך התנוסס השם שלא השאיר מקום לטעויות.
צחי דנר.
הדוד שלה.

הדמעות והרעד שלה התגבר.
"עוד לא ידועות הסיבות על המוות, המשטרה משערת שמדובר בהתאבדות, שכן לא היה מניע ברור לרצח.." הקריינית המשיכה,
אך קולה נתקע. תומר סגר את הטלוויזיה.
הוא הביט לרגע בתום הרועדת, ובדמעות שהחלו להיווצר בעיניה.

"הוא..הוא מת". היא רעדה, הוא החזיק אותה בין זרועותיו.
"הוא מת". הוא אישר, עוטף אותה חזק יותר.
"הכל בסדר עכשיו. הוא מת, תומי". הוא לחש.
היא המשיכה לבכות,
לא מאמינה.
"זה נגמר". היא בכתה.
"זה נגמר". הוא אישר, מלטף את שיערה, מנשק קלות לראשה.

בחזרה להווה:

"תומר.." היא המשיכה לבכות.
"תומי, מה קרה?" הוא שאל ברכות.
"תומר.." היא המשיכה, רועדת ובוכה.
"תום!" הוא קרא בקול, מבולבל.
"אני צריכה אותך תומר, אני צריכה אותך". היא בכתה.
הוא ידע שיש כאן משהו מוזר.
תום לא בוכה סתם.
"אני עוד מעט חוזר יפה שלי, עוד מעט". הוא מלמל. מיוסר.
הוא נטש אותה. היא לבד.
"אני צריכה אותך תומר.." היא רק המשיכה לרעוד ולמלמל.
"אני צריכה אותך עכשיו!" היא צעקה לפתע, קמה ממקומה.
בועטת בענף, מרביצה חזק לקיר.
"אני יודע תומי שלי, אני יודע אהובה. אני חוזר בקרוב, אני מבטיח לך, אני עוד מעט אהיה פה, רק עוד קצת". הוא השיב.
"מתי?" היא המשיכה לבכות ולבכות.
"בקרוב, ממש בקרוב". הוא ענה.
והשיחה התנתקה.
היא ניגבה את הדמעות.

היא חשבה שהיא רואה עיניים כחולות זוהרות מביטות בה מהצד.
היא הניחה שהיא הוזה.
היא קיוותה שהיא טועה.
היא הסתובבה והלכה, צועדת ופוסעת באיטיות.

מה שהיא לא ידעה,
שהיא לא טעתה. היא בהחלט לא הזתה.
זוג העיניים היו כמובן שייכות לעידן,
הוא הביט במאורע, הוא ראה את הכל.