אדרנלין-חלק ז'

זה מוזר להתעורר ולהבין שאני לא לבדי במיטה שלי, להבין שבפעם הראשונה בחיים שלי מישהו מוכן להישאר איתי בזמן שאני בוכה את עצמי לשינה.
אני לא יודעת מה לעשות במצב הזה, מעולם לא לא פגשתי מישהו שמרגיש כך כלפי, זאת אומרת אפילו אימא שלי לא מוכנה להישאר ברגעים כאלה, היא ממציאה תירוץ כולשהו ובורחת רחוק ככל הניתן ממני, הקטע המצחיק הוא שאחרי זה היא תוהה למה יש לה בת עם נטיות אובדניות.
אני לא יכולה שלא לתהות עם הוא יעזוב אותי, משום שאם כן, כדאי לי לעזוב אותו לפני כן, זאת אומרת זה הדבר היחיד שאבא שלי לימד אותי, אך לעזוב אנשים.
אני יודעת שאני צריכה להיות חכמה, שמותר לי להנות איתו אך שאני ממש לא אמורה להיקשר אליו, אך ליבי ממשיך לומר לי שאני יכולה לסמוך עליו.
אני לא יכולה שלא לשלוח לעברו מבט, עיני עושות זאת לרוב בלי שאשים לב בכלל.
הוא לא נראה כמו מישהו שיעזוב אותי, זאת אומרת, יש משהו בדרך בה הוא מתאים בדיוק לכל חלק בחיי שפשוט גורמת לי להאמין שהוא ישאר. גופו מתאים בדיוק למיטה שלי, הוא ממלא את כל השטח הריק שתמיד גורם לי להרגיש בודדה כל כך, ראשי מתאים בדיוק לשקע בין צווארו וכתפו, זה מנחם אותי בצורה מוזרה, אשיותו הרגוע והשלווה מאזנת את זו הסוררת שלי, אני לא יודעת מה אעשה אם הוא יעזוב אותי.
"את נהנת מהנוף?" קולו מקפיץ אותי קלות, אני מופתעת משום שהייתי בטוחה שהוא עדיין ישן, אך נראה שהוא נהנה להיבחן על ידי מבטי. אני לא זזה או מעבירה את מבטי אל עבר משהו אחר, אני לא רואה בושה בכך שבהייתי בו, ומשהו לוחש לי שהממש לא אכפת לו, אולי הוא באמת נהנה מתשומת הלב.
"מאוד." אני אומרת ונושקת קלות לשפתיו, למען האמת, זו לא הייתה ממש נשיקה, זה היה בסך הכל ניקור קליל, והיה ברור שהוא קיווה ליותר מזה, אך הוא צעולם לא ביקש יותר ממה שהייתי מוכנה לתת וזה תפס אותי בהפתעה גמורה לפעמים.
"מה את רוצה לעשות?" הוא שואל לאחר מספר דקות של שקט, אצבעותיו מטיילות בשיערי, כאילו לא בטוחות מה עוד מותר להן לעשות. יש רגעים בהם אני רוצה לזרוק הכל לעזאזל ופשוט לנשק אותו עד אובדן הכרה, חבל רק שברגעים אחרים אני זוכרת שמגיע לו כל כך הרבה יותר ממני ואני יכולה רק לתהות איך לגרום לו להבין את זה.
"מה דעתך אם פשוט לא נעשה כלום?" אני שואלת בתשובה. ידעתי שזה לא מה שאני באמת רוצה לעשות, למען האמת, אני רוצה למות רק מהמחשבה של עוד יום עצל. ביומיים או השלוש האחרונים, התחלתי להרגיש שוב את קריאתו של החלל, את הצורך לקפוץ ממקום או גבוה או לפחות לעמוד מעל אחד. בעבר הייתי פשוט נכנעת לזה, אך משום מה אני מרגישה שזה לא בסדר לעשות את זה עכשיו כאשר הוא כל-כך קשור אלי, כאשר הבטחתי לו שלא אעשה שום דבר מטומטם.
אך האם זה באמת נחשב מטומטם אם כל מהותי נמשכת אליו?