מצוד הנבלים: פרק 23- תסמוך עליי

פייר פרץ את דלת הקרקע של הבית בזריזות חזקה ומיהר לצאת החוצה. נשימותיו לא נראו באוויר הצונן. אלו של אנג'י דווקא כן.
כשיצאה אחריו לרחוב הבינה מיד מה הדבר שהסתיר וניסה לומר לה אז, ויכלה להזדהות ולזהות את הדאגה שלו. הקרקע כוסתה בשכבת קרח דק. פתיתי שלג הלבינו את המקום, ועוד מעט הם יחלו להצטבר ולכסות את האדמה. אור הירח הוחזר מהלובן של הקרח, והאוויר הקפוא היה קשה לנשימה. לפחות בשביל אנג'י.
היא פערה את עיניה למראה החדש שנחנך בפנייה. לא עברו עשר דקות, והמצב בחוץ השתנה מקצה לקצה. מבטו של פייר נראה מבשר רעות, אך בשבילה גם נתן הוכחה שהתיאוריה שלה לא הייתה תהייה של רגע.
היא תפסה בזרועות ידיה ושפשפה את כפותיה מעלה ומטה בשביל להתחמם. "פייר." היא פנתה אליו, והוא הסתובב אליה בקפיצה.
"הו," הוא אמר בקול חלש. נראה שלא שציפה שתעקוב אחריו. "אנג'י, אני…" הוא הביט סביב. "אני מצטער."
"על מה?" היא ניסתה להבין, והתקדמה עוד יותר.
"כל זה." הוא המשיך לבחון את הכפור שהצטבר סביבו, ונמנע מלהסתכל עליה. "לא הייתי צריך לצאת מהטירה."
"זה," היא פתחה את ידה ופתית שלג זעיר מיד נח עליה בשלווה. היא בחנה אותו מקרוב, וחשה איך הוא מקפיא אותה, ולא נמס כבדרך כלל. "זה בגללך?" היא העלתה את מבטה מעלה והמשיכה להסתכל בהתרשמות.
"אני צריך ללכת." הוא אמר ופנה להתרחק.
"מה?" אנג'י התפלאה והחליטה להתקרב עוד יותר. "לאן?" היא שאלה.
"לבית שלי." השיב בקולו העדין, והמשיך לנוע קדימה.
"אבל, חכה," היא הגבירה את קצב פסיעותיה על השלג שהחל להצטבר תחת רגליה. "מה בקשר לשיעורים שלנו? ביקשת שאעזור לך להרגיש." אמרה וחייכה מעט.
"תשכחי מזה, זה היה מטופש." הוא הרכין את ראשו כשדיבר.
"לא, לא זה לא. זה הגיוני מאוד." היא המשיכה לנסות לשכנע אותו כהרגלה, אך הוא, כמובן, עם ליבו הקפוא, לא נכנע לה בקלות. "פייר, אתה יכול להרגיש!"
כשאמרה את זה הוא נעצר במקומו. הוא הרים את ראשו השפוף והסיט אותו מעט לעברה. רוח פרצים הוסיפה לנשוב בין הבתים הרעועים ואיימה לגרום להם לקרוס. עד כדי כך הייתה חזקה. "מה אמרת?" הוא כיווץ את עיניו בתהייה.
"שמתי לב לזה." היא הודתה בחיוך קל. "כשדיברנו, חייכת." היא הזכירה לו. "ו-ועכשיו, אתה מפחד. נכון? לא היית עוזב מרצונך אם לא היית מפחד."
פייר חזר להביט על הריק כשדיברה איתו. הוא כיווץ את גבותיו, ואז פער את עיניו. הרוח המשיכה לנשוב בחוזקה על פניהם והכתה בבגדיהם ושיערם בהמשכיות, הפעם מעט חזק יותר ממקודם.
"אדם שאין לו רגשות לא היה עושה דבר כזה." היא הזכירה לו. הוא המשיך לשתוק. היא נשכה את שפתה התחתונה בציפייה לתגובה, בעיקר טובה, ונמנעה מלחשוב על כל דבר אחר.
היא צפתה ברעיון של פייר חוזר לארמון הקרח ומסתגר שם נצח פעם נוספת, ולא הצליחה לסבול את הדמיון הזה במוחה. היא לא רצתה שיפספס את ההזדמנות שלו להצליח לעשות את מה שרצה, ובעיקר כי וויתר בצורה הזאת, דבר שלא יכלה לקבל תחת השגחתה. היא הבטיחה לו שתעזור, וכך היא תעשה.
"אני…" הוא בא להשיב, קולו היה נמוך ומתמשך. "אני צריך ללכת." הוא בחר להתעלם מדבריה, ולהמשיך בדרכו.

"איב!" כריס פרץ את דלתות חדר המלך בתנופה אדירה וביטחון גדול ששם תימצא. הוא לא הרחיב את חיפושיו הרבה. למרות שהכיר אותה לא יותר מדי זמן, הייתה לו הרגשה שהוא יודע בדיוק מה היא מתכננת ולאן תלך כדי לבצע את זממה. בלב שלם הוא האמין ששם ייראה אותה, ואז יוכל לדבר איתה בהיגיון ולהבין ולהסביר לה דברים שנראו לשניהם לא ברורים, ואז יוכלו לחזור לחיות את הרגעים שחוו ביחד לראשונה.
הו, טוב, אולי זו באמת מחשבה אופטימית מדי, ואולי יש לו ציפיות גבוהות מהמציאות, אבל… הוא רצה מאוד שזה יקרה. רצה מאוד.
לצערו, כשתר עם עיניו על הנוכחים, התאכזב לגלות שהיא לא שם. עמדו מולו במרחק, במרכז החדר, אביו, המלך ארתור, והפיה הכחולה. הם נראו רגועים למדי, אולי אפילו יותר מדי. הייתה לו סיבה טובה לחשוש שהם קשורים לעניין שעדיין לא מצא אותה.
"הו, כריס!" אביו חייך כשראה אותו. עוד סיבה לדעת שמשהו לא בסדר. בדרך כלל כבר היה צועק עליו עד כמה הוא חסר אחריות וחולמני עד כדי גיחוך. "אני מצפה לשמוע ממך את התירוץ הכי טוב שלך על המרת פקודה, בריחה מהבית ושיתוף פעולה עם האויב." הוא החמיץ פנים ושילב את ידיו בהמתנה דורשת. הנה, הוא חזר. לפחות אפשר לשלול את האפשרות שמישהו כישף אותו.
"איפה היא?" כריס התעלם לגמרי מדבריו שלו ומיד תבע מהם לדעת. שום חיוך לא צץ על פניו, והוא לא שבר את הבעתו הלא מרוצה.
"הוד מעלתך!" אדוארד לא איחר לבוא אחריו, אבל שלא כמו כריס, הוא די נרתע כשראה את המלך. "הו, אדוני המלך." הוא קד לפניו. "לא ידעתי שאתה כאן. אני- אה- אשאיר אתכם לבד." הוא אמר ופנה לצאת מבעד לדלת. בכניסה כמעט התנגשו בו ג'ק ופרספונה, שמיהרו לעקוב אחריו כשרק התחיל לרוץ אחרי כריס. הם כמעט התנגשו, במזל, כי רק היה חסר לו ליפול בצורה מבישה ומשפילה על ידי שני אלה פעם נוספת בפני שליט הממלכה בכבודו ועצמו, ולא רק בפני בנו.
"אד, עצור. אתם יכולים להישאר." כריס כאילו פקד עליו לעשות זאת. "אני רוצה שעוד אנשים יישמעו את מה שיש לו להגיד." הוא הוסיף ולא הסיר מבט מאביו.
"כריס, אתה מדבר אליי כאילו אני האויב שלך." אביו אמר לו. "הפיה האפלה הזאת היא האויב שלך."
"לפיה האפלה הזאת יש שם." כריס הזכיר לו.
"אתה יודע שהיא התכוונה להרוג אותי?" הוא שאל.
"הנחתי את זה."
"ועדיין זה לא מפריע לך." אביו נאנח והוסיף לעצום את עיניו בשביל להירגע.
"זה היה אם לא הייתה לה סיבה טובה." אמר, וגרם לכל הצופים בשיחה להתפלל שלא שמעו נכון.
"אתה- מצדיק אותה?" לאביו היה קשה לשאול זאת, שלא לדבר על להסתכל עליו כשדיברו. "באמת לא היה לך אכפת אם היא הייתה מצליחה?"
"לא אמרתי דבר כזה!" הוא דרש מכולם להבין. "אבל היא לא הרגה אותך בסוף."
"כי אני עצרתי אותה." הפיה הכחולה התערבה בשיחתם.
"וטוב שהצליחה." אביו הוסיף.
כריס נאנח ושאל מחדש, "איפה היא?"
שני העומדים מולו החליפו בניהם מבטים מהרהרים, ובמהירות יחסית הגיעו להחלטה. "בצינוק." אביו ענה. "אבל אתה לא מתקרב לשם."
"כן? נסה לעצור אותי." הוא הסתובב ופנה לצאת מהחדר.
"כריס!" אביו מיהר לתפוס בו ולעצור בעדו. "אתה לא נכנס לשם."
"אני רק רוצה לדבר איתה." כריס הדגיש את כל המילים כשאמר זאת. "לא יותר מזה."
אביו שתק.
"בבקשה, אבא." הוא הוסיף לבקש. "אתה באמת חושב שאהיה טיפש מספיק כדי לשחרר אותה?"
"איתך, לאחרונה," אביו אמר. "אני לא יכול לדעת."
"אתה מכיר אותי מספיק טוב. אתה יודע שלא."
אביו חשב על כך כמה רגעים, כמה רגעים בהם כריס תהה האם אבא שלו באמת מפקפק בו עד כדי כך. כן, יש לו סיבה די טובה, אבל- נו, באמת. איב ניסתה להרוג גם אותו (ומזל שאביו לא יודע), הוא לא יגזור על עצמו סיכון בדין מוות רק בגלל תקווה קטנה. קודם עליו לוודא שהסיכון נעלם.
"בסדר." אביו נאנח. "רק אל תעשה שום דבר שתתחרט עליו." הוא שחרר ממנו את אחיזתו ונתן לו ללכת.
כריס העלה חיוך קטן וניגש לצאת מהחדר. הוא פנה מטה במדרגות, לכיוון הצינוק. אדוארד, ג'ק ופרספונה צפו בו כשהתרחק, והפעם לא הלכו אחריו. כל אחד מהם ידע שהוא היחיד שצריך ללכת ולדבר איתה.