את יותר יפה בלי איפור 1 (18+)

"את באה ביום חמישי למסיבה נכון?" שאלה אותי אוריין.
אני לא באמת רוצה לאכזב את החברה הכי טובה שלי. אבל זה לא פשוט לי, אני לא מצליחה להתמודד עם הפרידה משלומי.
"אני לא יודעת, לא חושבת" עניתי לה בקול הססני, בידיעה שאולי סוף סוף אצליח לשכוח ממנו. אבל מה יקרה אם אמצא שוב מישהו שיפגע בי, או יותר גרוע, מישהו שיאהב אותי בלי סוף ואני לא אוכל להחזיר לו אהבה.
"במחשבה שנייה, אני לא יכולה באותו היום יש לי משהו."
"שוב פעם בגלל שלומי? תפסיקי כבר להיות כזאת כבדה יהיה כיף, אולי תמצאי לך איזה מישהו, גם יובל אמור להגיע."
יובל הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו מכירים מגיל צעיר ואפילו עובדים ביחד בבית הקפה בשכונה. בכל פעם שקשה שלי, אני מיד מרימה אליו טלפון ובוכה לו. הוא אפילו יודע מי היה הראשון שלי ואיך זה היה.
הוא תמיד יודע איך להרגיע אותי, הוא תמיד יודע מה לומר לי. רק דבר אחד שרציתי לשמוע ממנו הוא לא אמר לי עדיין.

"אני רוצה להגיע איתכם בחמישי אבל לא יודעת, אני לא אהנה שם" אמרתי ליובל כשהוא שאל למה אני לא מגיעה.
האמת אני כן רוצה להגיע, אולי רק בשביל למצוא לי איזה רגע אחד של אהבה.
תמיד התרחקתי ממועדונים, תמיד פחדתי שאני אתחיל את הערב בבית שלי ואסיים פתאום בבית של מישהו אחר, מישהו זר.
"אם לא תבואי אני גם לא אלך" חייך אליי יובל. החיוך הזה שלו, החיוך הרגוע שרק גורם לי לרצות לקפוץ עליו.
בפעם האחרונה שקפצתי עליו ונשקתי לו על הלחי בהתלהבות הרגשתי מין תחושת מרחק כזאת. הוא לא מוכן למגע, לפחות לא ממני. אז חייכתי אליו בחזרה והסכמתי לבוא.

התחלתי להתארגן בחדר. הוצאתי את כל הארון כמה פעמים, זרקתי את הבגדים בערימה על המיטה. אני פשוט לא מצאתי מה ללבוש. אני כבר יכולה להרשות לעצמי ללכת עם חצאית ומחשוף, הרי שלומי כבר לא יהיה פה כדי להגיד לי ללכת עם בגדים צנועים.
מצאתי איזו גופיה וחצאית שהרבה זמן לא לבשתי ונעמדתי מול המראה. הרגשתי את שלומי מחבק אותי מאחור וכועס עליי על איך שהתלבשתי.
שנייה לפני שיצאתי, חיזקתי שוב את האיפור שעל פניי. למזלי, אני לא צריכה זמן נוסף בשביל להתאפר, בכל מקרה אני לא יוצאת מהבית בלי אותו איפור. אני מרגישה הכי יפה ככה וגם שלומי אמר לי שבכל פעם שאני מתאפרת זה עושה לו את זה יותר.
יובל תמיד צחק עליי ואמר שאני בטח גם ישנה עם איפור, ושגם בפעם הראשונה שלי דאגתי לחזק את האייליינר שלי.

"את רואה, טוב שבאת להשתחרר קצת" צעקה לי אוריין, לאחר שסיימנו עוד כוס. זאת הייתה הכוס השלישית שלי ועוד בקושי התחלנו את הערב.
הייתי בטוחה שהאלכוהול התחיל להשפיע עליי, כי בקצה הרחבה, ליד השרמוטה עם החצאית מיני עמד שלומי. הוא עמד קרוב מדי אליה ואני רק עקבתי אחרי כל תנועה שלהם.
ידעתי שזה היה רעיון גרוע להגיע לפה.
יובל התקרב אליי עם החבר הכי טוב שלו ,כדי להגיד לי שלום.
"ידעתי שתגיעי בסוף" הוא חייך אליי רק שהפעם לחיוך לא היה שום משמעות.
אני אפילו לא זוכרת איך חבר שלו נראה, אני רק זוכרת שהוא ביקש לרקוד איתי ושיובל עיקם את הפרצוף. רציתי להראות לשלומי שגם אני יודעת לשחק משחקים.

אחרי עוד שתי כוסות הוא הציע לי לבוא אליו הביתה. כמובן שלא הסכמתי, אני אפילו לא מכירה אותו. אני זוכרת שיובל עוד משך אותי מהבר למטה ואמר לי שאני אצטער על זה מחר.
כעסתי עליו, לא הבנתי למה הוא הורס לי את הערב, עד שנהנתי.

השעה 10:10 בבוקר. אני פותחת את הטלפון שמחובר למטען, רק שאין לי שקע בצד ימין של המיטה. הבנתי שזאת גם לא המיטה שלי.
כאבה לי היד. כשהעפתי מבט לעבר יד ימין שלי ראיתי תחבושת עם כתם של דם. כנראה שדיממתי לא מעט זמן.
כעסתי, כעסתי על עצמי שהגעתי למצב הזה. כעסתי על עצמי שאני מאחרת למשמרת הבוקר שלי.
התקשרתי ליובל אבל הוא לא ענה.