הצפרדע והעקרב
זהו משל עתיק ימים,
אודות צפרדע צדיק תמים.
על גדת הנחל נח לו הצפרדע,
לאחר יום ארוך, ביקש להִתרגֵעַ.
פסיעה אחר פסיעה, לעת הערב,
עקרב שחור אליו התקרב.
כל רצונו היה, את הנחל לחצות,
בְּרַם בעיה היא, שאינו יודע לשחות.
"בקשה לי אליך, אל נא תצחק",
פנה העקרב אל הצפרדע הירקרק,
"ברצוני לחצות את הנחל על גבך,
ולאחר מכן תוכל להמשיך במנוחתך".
"מכירים, מכירים", ענה האומלל,
"אותי תעקוץ ברגע שתוכל.
לא אֶשָׂאֲךָ על גבי, חבר,
חפש לך, במטוּתא, מישהו אחר".
"חלילה ידידי, זה עניין רציני,
הרי אם תמות, אטבע גם אני.
בדיוק כמוך, הנני כמובן,
להמשיך בחיי מאוד מעוניין".
הִתְרַצָּה הצפרדע, אל המים נכנס,
ואת גבו לעקרב העניק לְמִרְמַס.
בחצי הדרך את עונשו קיבל,
נעקץ המסכן והחל לילל.
"מדוע?? הרי רק למענך
הפסקתי את המנוחה.
כעת בנחל תטבע גם אתה!
האם אֶת זאת כל כך ביקשת??"
"לאו, ידידי. אתה אכן צודק,
אבל- לא יכולתי להתאפק".
צר לצפרדע, צר לעקרב,
והשניים טבעו יחדיו
מוסר ההשכל שעולה מן הסיפור,
על עקרב לסמוך, פשוט אסור.
סוף מעשה במחשבה תחילה,
כי מילה של עקרב היא לא מילה.
העקרב את העוקץ ממהר להפעיל,
ובכך למיטיביו הוא סֶבֶל מנחיל.
מי שיגיש לו עזרה וסיועים,
יהיה, איך לא? ראשון הנפגעים.
אך בזאת, עדיין, העניין לא תם,
כי הוא פוגע בכולם,
גם בעצמו בסופו של דבר,
ואת זאת הוא יבין כשמִדַי מאוחר.
תגובות (7)
וואוווו כתוב ממש טובבב. זורם ומעניין. אגב אתה בן או בת?
תודה רבה. כשמך, את זריזה.
אני בן (לא חשוב כמה).
כי יש מזל צפרדע…
אני חייבת לציין שקצת צחקתי כשקראתי את המשל, אני בעד משלב לשוני בינוני עד גבוה אבל שפה גבוהה עדיין מצחיקה אותי.
שקלת לכתוב משלים משל עצמך?
מזל של צפרדע – רגל קרושה.
תודה על המחמאה, אבל מה הכוונה 'משל עצמך'? להמציא?
אני מביא מעצמי בניסוח ובחריזה.
אתה יודע שהמשל הזה כבר קיים ממזמן כן?..
ברוווווור. כבר בתחילתו, מתואר הסיפור כ'עתיק ימים'.
כך גם 'צפרדע מבושלת', "גיבור' (נפוליאון), ו'גרזן הפנינים'.
גם לספר – צריך לדעת איך. ה'איך' – שלי.
תודה רבה על תגובתך.
רומפ' היקר,
כרגיל, קטע נהדר וכתוב בצורה יפה ושנונה!
משפטים שאהבתי במיוחד:
> "…להמשיך בחיי מאוד מעוניין”.
> "…ואת גבו לעקרב העניק לְמִרְמַס".
כמה הערות, ברשותך:
1. היו פה ושם כמה חריזות שצרמו לאוזניי, למשל:
א. "פסיעה אחר פסיעה, לעת הערב,
עקרב שחור אליו התקרב."
> צריך לקרוא את "התקרב" במלעיל כדי שהחריזה תצלח…
ב. “כעת בנחל תטבע גם אתה!
האם אֶת זאת כל כך ביקשת??”
> כאן צריך לומר את "ביקשת" במלרע…
ג. "מי שיגיש לו עזרה וסיועים…"
> "סיועים" – נראה לי שכל עוד אפשר למצוא מילה תקינה לחרוז – כדאי להתאמץ, ולהשאיר את עיקומי הלשון לאילוצים חמורים…
ד. "גם בעצמו בסופו של דבר,
ואת זאת הוא יבין כשמִדַי מאוחר."
> לא הרגשתי את החריזה כאן… סלח לי שאיני מציע חלופה, השעה קשה…
בכל מקרה, נשמע לי זורם פחות שהמילה "מדי" קודמת ל"מאוחר", נשמע אילוץ חריזה. מה רע ב: "כשיהיה מאוחר"?
אגב, נראה לי שגם השמטת המילה "הוא" תועיל כאן.
ה. "סוף מעשה במחשבה תחילה,
כי מילה של עקרב היא לא מילה."
> לא ממש הערה, סתם הצעה: אולי "איננה" תזרום כאן יותר מ"היא לא", מה אתה אומר?
2. הערת לשון: “לאו, ידידי. אתה אכן צודק" > המילה "אכן" אמורה להופיע בתחילת משפט, ולא באמצעו. נראה לי שאפשר לכתוב במקום: "ודאי".
3. נקודה למחשבה: אולי לא כדאי להסביר את המסר, אלא לתת לקוראים להבינו לבד, אא"כ הסיפור מופנה לילדים, אך נראה מהלשון שילדים אינם אוכלוסיית היעד כאן.
בכל מקרה, הקטע יפה, שנון וכתוב טוב, תודה עליו!
עומר
(רק בסיום התגובה קלטתי שהעלית את הקטע הזה לפני ארבע שנים… טוב, מוטב מאוחר מלעולם לא…)