"שושלת המוות"- כבש שחור(קטע קצר)

כבש שחור-

דמעות חמות ומלוחות עלו בעיניו של נואר כאשר אימו הגיעה לאסוף אותו מהגן באותם הצהריים.
"מה קרה, מתוק שלי?" שאלה מיראנה מיינרד את בנה הצעיר, עיניה השחורות, הזהות לשלה, הביטו בו באהבה ודאגה. היא נשאה אותו על ידיה, למרות ההתנגדויות הרבות של בעלה בנושא, היא פשוט אהבה לדעת שהוא זקוק לה.
"היום ג'וש ראן צחק עליי, הוא אמר שהמשפחה שלנו בכלל לא מיוחדת שאבא שלו חזק יותר מאבא ושיש לו כלב גדול שיבוא לאכול אותי."הוא דיבר במהירות ודמעות נוספות עלו בעיניו והוא תמן את פניו בצווארה של אימו, מריח את ריח הגוף הטבעי והמוכר שלה ומרטיב את חולצתה הדקיקה והוורודה.
"הו מותק," התחילה לומר ונישקה את קדקודו הבלונדיני. "אתה לא צריך להקשיב למה שג'וש ראן אומר. דבר ראשון," היא הרימה את ראשו וכיוונה אותו אליה. "המשפחה שלנו מאוד מיוחדת, בזכות המשפחה שלנו שדים לא תוקפים את בני האדם- זה דבר טוב, נואר, אתה צריך לזכור את זה. דבר שני, חוזקו של אדם לא נמדד רק לפי כוחו הפיזי, הוא נמדד לפי איך שהוא משתמש בו כדי להגן על האנשים שחשובים לו, ולפי זה אבא שלך הוא אחד האנשים החזקים בעולם," היא חייכה. הדמעות הפסיקו לזלוג מעיניו של בנה. "ובעניין הכלב… נראה לי שאנחנו הולכים לבקר היום במכלאה." חיוך גדול יותר התפשט על שפתיה והיא חיבקה את בנה חזקה, נהנית להראות לו כמה היא אוהבת אותו.
***

בדידות.
זה כל מה שהרגיש נואר כאשר האחות ניגשה אליו ואל אביו בבית החולים וסיפרה להם על מות אימו. זה לא היה משנה שנולדה לו אחות קטנה, הוא פשוט לא הצליח להבין איך היתכן שאימו כבר לא תהיה איתו יותר.
"הנה התינוקת," אמרה האחות והניחה בידיו של אביו את התינוקת הצורחת. "היא רוצה את אימא שלי…" מלמלה והסתלקה משם.
נואר הביט באביו, הוא נראה שבור לא פחות ממנו אבל משהו השתנה מהרגע שבו סיפרו לו על מות אשתו ועד הרגע שבו נתנו לו את התינוקת, כאילו בעיניו נראה ניצוץ של תקווה.
"תסתכל, נואר, הנה אחותך התינוקת." אמר אביו וניסה לחייך.
הוא נראה עייף ועיגולים שחורים נראו מסביב לעיניו הכחולות, אבל הוא הצליח לטלטל מעט את גופה של התינוקת עד שזו מתחה את ידיה, השמיע פיהוק ונרדמה בזרועותיו.
"אני חושב שלורה תצטרך לטפל בקטנטונת הזאת." אמר אביו, יותר לעצמו מאשר לו.
נואר התקרב לאביו, הוא בחן את התינוקת, לא היה לה הרבה שיער על הראש ועיניה היו עצומות, ידיה היו קפוצות לשני אגרופים קטנים ובאחת מהם נחה אצבעו של אביה. היא לא נראתה שמחה במיוחד, רק עייפה מרוב בכי. כנראה הרגישה, גם היא, שמשהו לא בסדר.
"מה קרה לאימא שלי?" שאל נואר, קולו תקיף ומאשים ומופנה אל עבר אביו.
אביו שתק, עיניו נחו על התינוקת הישנה, כתפיו היו שמוטות ושיערו האפור והסבוך הסתיר את מצחו.
"סיפרתי לך פעם מי הייתה אמא שלך?" שאל אביו לאחר כמה רגעים ארוכים של שתיקה.
"היא הייתה ציידת שדים, עד שאני נולדתי ואז היא פרשה." ענה נואר, קולו בוגר מזה של ילד בן חמש.
"נכון, היא הייתה ציידת שדים, אבל היא גם הייתה מלאכית שנשלחה במיוחד בשביל לתת לי שני מתנות, זו הייתה המשימה שלה ולאחר שהשלימה אותה… היא הייתה צריכה לחזור לגן עדן כדי לקבל משימה נוספת, כדי להביא עוד טוב לעולם בדרכים שאנחנו לא יכולים להבין." אמר בקול גבוה רק מעט מלחישה.
"אני לא מבין." מצחו של נואר התקמט בעודו מקשיב לדבריו של אביו.
"אמא נתנה לי שתי מתנות, אחת לפני חמש שנים ואחת היום," הסביר והביט בתינוקת. ההבנה החלה לחלחל למוחו של נואר. "אבל המשימה שלה נגמרה, לאחר שאחותך נולדה היא הייתה צריכה לחזור הביתה." המשיך, הוא קירב את בו אליו וחיבק אותו ביד אחת, בידו השנייה הוא קירב אליו את התינוקת וידע שהוא צריך לשמור על המתנות שקיבל, על המתנות שאשתו נתנה לו.
***

את ג'ו קיבל נואר כאשר היה בן שלוש, הוא הלך עם אימו למכלאה ומבין כל הכלבים את ג'ו הוא אהב מיד.
לג'ו הייתה פרווה שחורה עם כמה כתמים לבנים, הוא היה מגזע מעורב והגודל שלו היה בינוני.
ג'ו איבד את חייו חמש עשרה שנים לאחר מכאן, כשהוא כבר כמעט לא רואה וכמעט לא שומע, הוא נדרס כשיצא לבדו מהדירה לעשות את צרכיו.
נואר היה אז בן שמונה עשרה, כמעט גבר על פי הסטנדרטים של משפחת מיינרד הוא בדיוק חזר מאחד מאימוני הכדורגל שלו כששמע את היללה מעוררת הרחמים בצידו השני של הרחוב, זה היה ג'ו ונואר ידע את זה. הוא רץ כאילו שד חולה כלבת רודף אחריו, אפילו מהר יותר, עד שראה לנגד עיניו את גופתו חסרת החיים של ג'ו מרוחה על הכביש.
נואר איבד את ג'ו, הכלב שאימץ מהמכלאה יחד עם אימו.